מוסר על דברים יב:כג

והאוכל אבר מן החי, כאוכל מבשר אחיו כשיש שם גילגול נפש, וזה סוד (דברים יב, כג) לא תאכל הנפש עם הבשר. וכן איסור מאכלות אסורות וסימני בהמה וחיה ועוף הטהורים, הכל מורה על הניצוץ המתפשט בהם, אם הוא מסיטרא דמסאבא, או מסיטרא דקדושה, והארכתי בזה בפרשת שמיני (עי' תורה אור ד"ה ובכל הקרבנות). וישראל כשמתנהגים בקדושה, כתיב עליהם (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי הם בעצמם המשכן, כי כן האדם בג' חלקיו, הראש כנגד קדשי קדשים, והלב כנגד הקודש, ואח"כ מהבטן ואילך נגד חצר הקודש, כמו שהארכתי בפרשת תרומה (תו"א ד"ה וזה לשון רבינו בחיי). וכשאוכל מאכלים שהם מצד הקדושה, אז הם כמו קרבן הנקרבים על גבי המזבח. ועל זה אמרו רז"ל (ברכות נה, א) עכשיו שלחנו של אדם מכפר, כמו שהארכתי במקומו:

הרשאה - אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבועות לא א) ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו (יחזקאל יח יח) זה הבא בהרשאה, שהוא עובר ומתעבר על ריב לא לו. וכבר יש צדדים להתר כמפרש בפוסקים, אבל האיש השלם שהוא אוהב שלום ורודף שלום, לא יאבה לכנס בתגר זה על בצע כסף וכדומה להרחיק ממנו אוהב ורע, ובפרט התלמידי חכמים צריכים לזהר מאד כמו שצריכים לזהר בכל עניניהם ביותר יזהרו בזה, שאם יגרמו להוציא ממון מזה לזה בדינא ודינא על ידי טענותיו, האיש אשר יצא חיב בדין לא יוכל להתאפק מלדבר תועה על התלמיד חכם, כי הד"ם הוא הנפש (דברים יב כג). ונמצא עובר על ולפני עור לא תתן מכשל, וגם אסו"ר נלוה עון חלול השם החמור, ובפרט אם הרב מורה צדק, והתלמיד חכם חותר חתירה ברב טענות ופלפולים לחיב את הזכאי, זה הדבר אש אוכלה הוא ושלהבת המחלקת עולה ונפק חרבה רבה (וכמו שאכתב בערך "משפט ודין"):