מוסר על דברים כא:טו

וְעוֹד יֵשׁ אַהֲבָה שְׁבִיעִית, שֶׁהִיא רָעָה עַל כָּל הָאֲהָבוֹת, וְהִיא אַהֲבַת תַּעֲנוּגִים וְתַפְנוּקִים: כְּגוֹן אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וּשְׁאָר הֲנָאוֹת כְּגוֹן זְנוּת וְטִיּוּלִים. וְאֵין צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בָּזֶה הָעִנְיָן, כִּי הָאוֹהֵב יַיִן וּמִשְׁתַּכֵּר, וְאוֹכֵל תָּמִיד מַעֲדַנִּים, וְהוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה תָּדִיר – הוּא יִשְׁכַּח בּוֹרְאוֹ, כְּדִכְתִיב (דברים כא טו-טז): ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ; הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם, וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם...״; וּכְתִיב (שם לב טו): ״וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט״.

והנה בארתי על זה ענין רמז פרשת כי תצא למלחמה (דברים כ, א) במלחמות רשות הכתוב מדבר, אבל במלחמות חובה כתיב (שם טז) לא תחיה כל נשמה (ספרי א, הובא ברש"י). וענין (דברים כא, יא) וראית בשביה אשת יפת תואר. וענין סמיכת הפרשה כי תהיינה לאיש שתי נשים אחת אהובה ואחת שנואה. השנואה רומזת ללילית המיללת. והאהובה היא מחלת המחוללת, והיא היפת תואר. ואמר במלחמות הרשות, שהיא ארץ העמים ושם ינוחו ביותר הקליפות. אמר, וראית בשביה אשת יפת תואר, הענין כי תיקון להכניע הקליפות ההם הוא מצד עשות הטוב רומז לפעולתם, דהיינו להכניע לילית היא בסיגופים ותעניתים וצער בלב וההכנעה ובתפלה שערי דמעות, ואז נכנעת לילית. ולהכניע את מחלת, הוא בשמחה של מצוה לשמוח במצות ולשמוח בשבתות וימים טובים ולשמוח עניים וחתן וכלה ולשמוח בידיעת הבורא ובהשגת קצה מסודותיו וידיעת שמותיו ברוך הוא בתפילה. וכשאין אנחנו בארצנו, אזי ערבה כל שמחה וחדשיכם ומועדיכם וגומר (ישעיה א, יד), ושולטות הקליפות ביותר, אזי קשה במאוד להכניע לקליפות מחלת. וזהו סוד וראית בשביה אשת יפת תואר, כי היא קיימת, רק קליפת לילית אשר הכנעתה בשערי דמעות כמ"ש ובדמעות מכניעים אותה. על כן כל השערים ננעלו חוץ משערי דמעות (ברכות לב, ב):

וְהִנֵּה אִיתָא בַּשַּׁ"ךְ פָּרָשַׁת כִּי תֵצֵא: כִּי תִהְיֶינָה לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְכוּ'. יֵשׁ לְפָרֵשׁ פָּרָשָׁה זוֹ עַל אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם וְעַל לִילִית הָרְשָׁעָה, הֵן שְׁתֵּי נָשִׁים. וּלְפִי שֶׁאֶחָד מִנִּי אֶלֶף נִצּוֹל מֵחֵטְא זֶה שֶׁל הוֹצָאַת שְׁפִיכוּת זֶרַע לְבַטָּלָה, בָּאָה הַתּוֹרָה לְהַזְהִיר, שֶׁלְּפָחוֹת טִפָּה רִאשׁוֹנָה יִשְׁמֹר אוֹתָהּ. וְזֶהוּ: וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנוּאָה — כְּדֵי שֶׁבְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו, שֶׁהוּא יוֹם הַמִּיתָה, יִהְיֶה נִזְכַּר עַל אוֹתָן שֵׁדִין וְרוּחִין וְלִילִין שֶׁבָּאִין מֵאוֹתָן טִפּוֹת שְׁפִיכוּת זֶרַע לְבַטָּלָה, וּקְרָאָם הַזֹּהַר שֶׁהֵן הֵן נֶגַע בְּנֵי אָדָם, וּבְעֵת קְבוּרָתוֹ רוֹצִים לְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ, וְאֵינָן יְכוֹלִין לְפִי שֶׁמִּתְגַּבֵּר עֲלֵיהוֹן בֶּן הַבְּכוֹר. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב: פַּלְגֵי מַיִם יָרְדוּ עֵינַי עַל לֹא שָׁמְרוּ תּוֹרָתֶךָ — וְלֹא אָמַר 'שָׁמַרְתִּי' אֶלָּא לֹא 'שָׁמְרוּ' תּוֹרָתֶךָ. פֵּרוּשׁ: הָעֵינַיִם יִדְמְעוּ דִּמְעָה, מִפְּנֵי שֶׁפָּגְמוּ בָּרְאִיָּה. הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד וְכָל מַעֲשֶׂיךָ — הַכֹּל הִיא בִּגְרַם רְאִיַּת הָעַיִן, שֶׁמֵּבִיא הָאָדָם לִידֵי קֶרִי. וְהַדְּמָעוֹת הֵן תִּקּוּן קֶרִי, כִּי הַזֶּרַע בָּא מִמֹּחַ, וְגַם הַדְּמָעוֹת בָּאִין מִן הַמֹּחַ. לָכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְפַּלֵּל דַּוְקָא בִּדְמָעוֹת, וְכֵן כְּשֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְעַל אָדָם כָּשֵׁר שֶׁמֵּת.