כִּֽי־יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא־יַעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכָל־דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת־אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר־לָקָֽח׃ (ס)
כד הקמח
עוד יש מצות אחרות ממצות עשה כגון לולב שנא' (ויקרא כ״ג:מ׳) ולקחתם לכם. ומצות עשה של פריה ורביה שנא' (בראשית ט׳:א׳) פרו ורבו שהן נכללות במלת אנכי, שהרי לולב הוא רמז להקב"ה בארבעה מינין שבו הוא שדרשו (ויקרא כ״ג:מ׳) פרי עץ הדר זה הקב"ה שנא' (תהילים ק״ד:א׳) הוד והדר לבשת. כפת תמרים זה הקב"ה שנא' (שם צב) צדיק כתמר יפרח. וענף עץ עבות זה הקב"ה שנא' (זכריה ט) והוא עומד בין ההדסים. וערבי נחל זה הקב"ה שנאמר (תהלים סח) סולו לרוכב וגו', וזהו שאמר ה' אלהיך רמז על מדת היום ומדת הלילה, לולב בימין ואתרוג בשמאל. מצות פריה ורביה נכלל ג"כ במלת אנכי זה שאמרו כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל הדמות, ר' עקיבא אומר כאלו ממעט הדמות, אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנא' (בראשית י״ז:ז׳) להיות לך לאלהים ולזרעך וגו', שבזמן שזרעך אחריך שכינה שורה אין זרעך אחריך על מי שורה על העצים ועל האבנים. ונכלול בזה לשמח חתן את אשתו שנאמר (דברים כ״ד:ה׳) ושמח את אשתו אשר לקח:
קב הישר
אָמְרָה לוֹ: הֲלֹא כְּתִיב בַּתּוֹרָה (דְּבָרִים כד, ה): "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא, וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר. נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת, וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח", וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֱמֶת, וְתוֹרָתוֹ אֱמֶת הוּא, וְעַכְשָׁו אִם תִּקַּח אֶת נִשְׁמַת בַּעֲלִי, אֲזַי תִּהְיֶה הַתּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, פְּלַסְתֵּר.
פלא יועץ
שישמיע דבריו לדין עד שיהא חברו עמו (סנהדרין ז, ב). שלא יטען דברים מזה לזה. שלא להוציא שם רע. שלא יהא הדין רך לזה וקשה לזה (סנהדרין שם). שלא להזכיר שם עבודה זרה אלא אם כן יכנה להם שם של גנאי. אסור לעשות שתפות עם עכו"ם, שמא יתחיב לו שבועה וישבע לו בשם עבודה זרה, ועובר על לא ישמע על פיך (שמות כג יג). המחזיק במחלקת עובר על ולא יהיה כקרח (במדבר יז ה). שלא לשקר. שלא לכפר ממון שיש מאחר בידו. שלא לשבע על כפירת ממון (עברות אלו נגררות מן הגנבה, הגונב סוף שיכחש וישבע). שלא להחזיק ידי עוברי עברה ולא להתחבר עם המסכימים אל העול. שלא להחניף, שמי שהוא חנף, מביא חרון אף לעולם. ואם אינו יכול למחות, לפחות ישתק, ולא יאמר לרע טוב. שלא לדבר נבלות הפה, שמביא יסורין וכליה לעולם, ומנדין אותו בשמים ממעל, רחמנא לצלן. שלא לנחש ושלא לסמך על סימנים והבלים, להמנע ממעשה או לעשות מעשה. שלא לעונן ולומר עונה זו יפה להתחיל מעשה זה, וזו אינה יפה, אלא יבטח בהשם יתברך בכל עניניו. שלא להראות לבריות דבר שאינו כך בדרך תחבולה וקלות. שלא ללחש על המכה עם קריאת פסוק מן התורה. שלא למנות דין אדם שאינו בקי בדינים. שלא להורות את אשר לא כדת, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות רפ"א) הוו מתונים בדין. שלא יורה שתוי כל שמרגיש בעצמו שהוא שתוי קצת, והדן אחר אכילה ושתיה כאלו מחריב העולם. שלא יטה הדין, ובפרט לגר ויתום. שלא לקבל עדות רשע ושלא להעיד עם רשע. וכל שעבר עברה שחיבים עליה מלקות או גנב או גזל או הלוה ברבית, רשע מקרי ופסול לעדות. שלא יעיד קרוב. שלא להוציא מפיו דברים שבקדשה כשהוא ערם או נגד ערוה או נגד צואה ומי רגלים. שלא לנגש את העני, שיודע שאין לו לפרע, ואפלו לעבר לפניו אסור, שלא יחשב שבא לתבעו ויפחד. שלא יהא אדם סרסור בין לווה למלוה ברבית ולא עד ולא ערב ולא סופר. שלא ישתק מלדבר דבר הגורם שלא יפסיד חברו ממון בכל אפן שיהיה, וכל שכן למנע נזק מגופו, וכל שכן מנפשו, שנאמר (ויקרא יט טז) לא תעמד על דם רעך. שלא לתבע ההלואה שעבר עליה זמן שביעית. שלא להוציא החתן מביתו לדבר הרשות כל שנה ראשונה, והחתן עצמו גם כן מזהר שלא לצאת, שנאמר (דברים כד ה) נקי יהיה לביתו: