מוסר על דברים כז:ז

ועבודת הגוף, לאכול ולשתות בשמחה ובטוב לבב כמו שכתוב במצות המועדים (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם. וזהו דכתיב גבי יום טוב (שמות יב, טז) רק אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, לרמוז לנו נוסף על פשט הדין אל הנזכר בסמוך בשכבר ידעת שכלל הנפשות הם, האחת, היא הנפש החיונית ועמה הצומחת והמרגשת. השניה, היא הנפש המשכלת. ומבואר הוא שכל איש ראוי לו שיאחז בשתיהן יחד לא יהיה פרוש. וגם כן לא יהיה מכל וכל בהמי כדלעיל, על כן אמר אך אשר יאכל לכל נפש, רצה לומר הדברים אשר הם ראוים לכל נפש, כלומר לנפש הבהמי ולנפש השכלי, הוא לבדו יעשה לכם ביום טוב לא פחות ולא יותר, דהיינו שיאכיל לנפש המשכלת אכילה הראוי' לה והיא אכילה רוחנית אשר הנשמה נהנית ממנה, כי היא קודש ומן הקדשים תאכל. והוא (ע"ל בסימן ל"ח) שיתן אדם שבח והודיה להש"י כי הגדיל לעשות עמנו ניסים ונפלאות באלו המועדים ולשמוע דברי תורה חג בחג:

ובעשותינו המצות על זה הדרך, מתענגת הנפש תענוג גדול, ובאותה שעה אפילו הדברים הגופניים שהם המאכל והמשתה והתענוגים האחרים כולם חוזרים רוחניים והם עבודת השם. ואם ח"ו אינו כן, אלא שהאדם מתכוין להנאת גופו, ואינו עובד לשם יתעלה העבודה הראוי, אינן מועדים ומקראי קודש. ועל זה אמרו רז"ל, אלה הם מועדי, בזמן שאתם עושים המצות ומקדשין המועדות באסיפת העם בבתי כנסיות דהיינו מקראי קודש דכתיב על מקראיה ומהללים ומשבחים לשם ועוסקין בתורה, אלה הם מועדי. ואם לאו, אינם מועדי אלא מועדיכם, וכמו שהשיב רבי עקיבא לאותו מין שאמר לו מה אתם עושין עתה מועדים, והלא כתיב (ישעיה א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. אמר ליה, מי כתיב חדשי ומועדי שנאה נפשי, חדשיכם ומועדיכם כתיב, בזמן שאתם מכוונים להנאת גופיכם בלבד הם שנואים, אבל אם הם לעבודתי אינן שנואים ואינם עלי לטורח אלא אהובים וחביבים, כדאיתא ברבה פר' כ"א. (לשון ספר המוסר פ"ח, אע"פ שחייב אדם לאכול בהם ולשתות ולענג כמ"ש למעלה, אל יאכל יותר מדאי, ואל ישתה עד שישתכר, שאם ישתכר יהפך לדעת אחרת ויהפך לו העונג לצער. ועל אלו וכיוצא בהם אמר הנביא ישעיה (שם טו) בחגים ובמועדים אעלים עיני מהם, וכתיב חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי וגומר, וכתיב (מלאכי ב, ג) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם, ואמרו רז"ל (שבת קנא, ב) אלו בני אדם שאוכלין ושותין ומשתכרין יותר מדאי, כסבורים שמענגין שבתות וימים טובים. אלא צריך לענג שבת ויום טוב כהוגן, וישתדל ללמוד תורה בשבתות וימים טובים ולא ישב בטל, כדגרסינן בפרק יום טוב (ביצה טו, ב), תניא ר"א אומר, אין לו לאדם ביום טוב אלא אוכל ושותה, או יושב ושונה. ר"י אומר, חלקהו חציו לאכילה ושתיה וחציו לב"ה וכו'). ומה שציוותה התורה (דברים טז, יד) ושמחת בחגיך ודרשו רבותינו ז"ל (פסחים קט, א) אין שמחה אלא בבשר ויין, וכתיב במצות המועדים (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם, אין כוונתם אל מלוי הכרס ולהנאת החיך ח"ו רק שיאכל וישתה כדי שייטיב לבו בתורה כי בהתחזק הכוחות הגופניות יתחזקו הכוחות הנפשיות כמ"ש הבחיי בפרשת תולדות גבי מטעמים של יצחק ובפרשת יתרו גבי סעודות אהרן וזקני ישראל ולא כמו שעושים מקצת ההמוניים בחגים ובמועדים הולכין לרעות את עצמן במרעה טוב ושמן האוכלים למעדנים וישתו וישכרו סעודות מריעות תכלית כוונתם למשוך ביין את בשרם להתענג בתענוג הגופניות גם בלא דעת נפש כלל ובטוב לבם ביין יתרועעו אף ישירו שיר של פגעים ושוחקים במיני שחוק וטיילים כדרך הגוים בחגיהם שנאמר (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל כעמים כדאיתא בפ"ק דגיטין (ז, א,) אלא יהיה בשמחת המועדים עצמן:

עבודה, היא עבודת הש"י, שיזכור מעין המאורע, כי זכרון חסדו של הקב"ה שעשה עם אבותינו ועמנו היא עבודה שלימה שאנו זוכרים חסדיו ומשבחים לפניו בקול ובנעימה, ולשיר לפניו בשיר ומזמורים למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, הוציאנו מעבדות לחירות ומיגון לשמחה וכו', ולא נהיה כפויי טובה. כי בזכרנו חסדו ונפלאותיו, נעבוד אותו יותר בזריזות ונעשה המצות שקבע בנו שהם לזכרון יותר בזריזות ובדיקדוק. וכבר נזכר לעיל בסמוך שהעבודה השלימה הוא עבודת הנפש עם עבודת הגוף. עבודת הגוף, להתענג במאכל ובמשתה כמו שכתוב בתורה במצות המועדים (דברים כז, ז) וזבחת שלמים ואכלת שם. ועבודת הנפש, להודות ולהלל ולזכור ניסיו, ואז תהיה העבודה שלימה, עכ"ל: