מוסר על דברים לד:ה

ועל המעלה הזאת של החשק נתיסד ספר שה"ש שהתחיל ישקני מנשיקות פיהו, ודרשו ז"ל כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים כי תכלית המבוקש מן האדם להדביק המחשבה בקדש הקדשים, והנה מלת נשיקה, לשון דבקות כלשון (משלי כ״ד:כ״ו) שפתים ישק משיב וגו' כי המרגיל עצמו לדבר דברים נכוחים הוא דבק בגבולי המדות העליונות וזה מבואר כי שפה לשון גבול כלשון על שפת הירדן. וזאת היתה מדרגת משה רבינו ע"ה שהיתה מיתתו בנשיקה שכן דרשו ז"ל (דברים ל״ד:ה׳) וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב ע"פ ה' מלמד שמת בנשיקה, ומלת נשיקה היא דבקות החושק בחשוק ומתוך כך הנפש נפרדת מן העוה"ז שלא בהרגש טעם מיתה ושלא ע"י כח המשחית הוא מלאך המות. וזו היתה מיתתו של רבינו הקדוש, ומזה דרשו חז"ל בכתובות (פ' י"ב דף קג ב) משמת ר' בטלה קדושה כלומר שאף הכהנים נתעסקו בקבורתו לפי שהיתה מיתתו בנשיקה ע"י שכינה שלא ע"י מלאך המות ולכך נתעסקו בו ולא נטמאו שאין הטומאה במת אלא מצד מלאך המות, ומפני זה תקנו הגאונים ז"ל לרחוץ הידים לכל הנכנסים באהל המת כדי להטהר מן הטומאה ההיא אבל מי שמיתתו בנשיקה ע"י שכינה הרי גופו טהור ונשמתו טהורה, ואשרי מי שזוכה לאותה מיתה ולאותו פירוד שהוא הזוכה והשבע מטובו של הקב"ה שנאמר (תהילים ס״ה:ה׳) אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך:

ועל דרך הפשט יתיישב כי לא רצה משה רבינו ע"ה לפרסם, כדי שלא יתגלה מתוך כך לפרעה וק"ל. אמנם לפי ענין הגלגל הבל, שת, משה, כשהיה בגוף הבל לא האריך הזמן כמו שכתבתי. אח"כ נתגלגל והיה בארץ נכריה דהיינו בגוף אחר שת, אבל היה גר בארץ וימת שת. ועתה בגלגול הזה משה רבינו ע"ה קיים אף בגוף (דברים לד, ז) לא כהתה עינו וגומר, ולא ידע איש את קבורתו (שם ו), והיה אספקלריה המאירה אף בגוף. ומשה חושב זה לא היה רק במתן תורה, שנאמר שם (דברים ה, כח) ואתה פה עמוד עמדי: