מוסר על ויקרא י:ו

ובגדיכם לא תפרומו (ויקרא י, ו). טעם מצוה זו, דרך כבוד ואזכרה, אם ללבוש הגוף כך, כל שכן ללבוש הנפש הנעשה ע"י המצוה שצריך שיהיה שלם בלי קרעים, כי עלבון לנפש כאשר הגוף בלתי שלם. והוא צריך לעמוד על משמרתו שלא לחסר אחד מכל סימני המצוה, עד (משלי כג, כא) לא יישן וקרעים תלביש נומה. ולבוש הנפש בקרע מעיד על חסרון הנשמה, לכך בגדיכם אל תפרומו:

מי שמת לו מת, והוא אחד משבעה קרובים שחייב להתאבל עליהם, והם אביו ואמו ואחיו ואחותו, בין מאביו בין מאמו, ובנו ובתו ואשתו, חייב לקרוע עליו, ואם לא קרע חייב מיתה בידי שמים, שנא' (ויקרא י, ו) ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו, מכלל ששאר האבלים חייבין לקרוע על מתיהם, ואם לא קרעו חייבין מיתה בידי שמים. וצריך לקרוע מעומד, ואם קרע מיושב, כתב הרא"ש ז"ל שלא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרוע מעומד. ומקום הקריעה בית הצואר מלפניו. קרע בשוליו מלמטה או מן הצדדין, פי' תחת בתי הידים, לא יצא. וצריך לקרוע לפחות טפח. ואם קרע, יכול להוסיף טפח על מת אחר. ומת לו מת אחר, יכול להוסיף קרע שיעור טפח על הקרע הראשון ודיו. וכשם שקורע על מת שחייב להתאבל עליו, כך קורע על מת שמת לקרובו, כגון אשת אביו או אחי אביו או בן אחיו או כיוצא באלו. וכתב הרא"ש זצ"ל דקריעה אינה אלא בשעת חימום. לפיכך צריך לקרוע על מת שמת לקרובו, בין בפני קרובו בין שלא בפניו. וכשם שקורע על הקרובים, כך צריך לקרוע על הכשרים ועל החסידים, ואפי' הם רחוקים, על כל אחד ואחד כפי מה שהוא. דתניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים, מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו. פי' בוכה ומתאבל, בוכה וקורע. אבל אין צריך לישב עליו באבלות אלא אם הוא רבו. וכל המוריד דמעות על אדם כשר, הב"ה סופרן וגונזן בבית גנזיו, שנא' (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. ואם מת חכם יעשה עליו הראוי, דתניא חכם שמת הכל כקרוביו, הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר. וחייב אדם לקרוע על אדם כשר מישראל, אם היה עמו בשעת יציאת נשמה. וכל אדם מישראל הוא בכלל כשרים, חוץ מעובדי ע"ז או עובר על אחת מכל מצות האמורות בתורה להכעיס. א"ר שמעון בן אלעזר, קורעין על כל אדם כשר בשעת יציאת נשמה, מפני שדומה לספר תורה שנשרף, שהכל חייבין עליו לקרוע. ופירש רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד ודומה לספר תורה.

מודעת זאת מגמרא הקדושה ומזהר הקדוש שעבודת התענית היא עבודה גדולה וחשובה מאוד לפני הבורא יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד כי בהתמעט חלבו ודמו על ידי התענית כאלו את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחוח לה' יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד אך אליה וקוץ בה שאם אדם מתענה ומסגף את עצמו כמצות אנשים מלומדה ואינו שם על לבו לדעת מה זה ועל מה הוא זה התענית והצער. הכזה יהיה צום יבחרהו הבורא יתברך שמו ויתעלה כהקטרת חלבים ואמורין ע"ג כו' רק הוא מקבל שכר על הפרישה שאינו פורש את עצמו מן הצבור ומקיים גזירת ותקנות קדמונים כגון תענית של כ' סיון ושאר ת"צ כי עיקר ויסוד תענית כגון זה של כ' סיון שהיה עת צרה ליעקב גזירות גדולות בשנת ת"ח ות"ט לאלף הששי ונהפך דמן של אומה הישראלית והגדולים אשר היו בארץ בדור ההוא גזרו ע"ז תענית וקבעו בכי' לדורות יום אחד בשנה ושורש התענית של ענין זה מפורש בתורתינו הקדושה פ שמיני במיתת נדב ואביהו כתיב ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' הרי לפניך מפורש יוצא מזה שעל מיתת הצדיקים חיוב מוטל על כל איש ישראל לקונן ולבכות ולהצטער לכן עיקר התענית זה של כ' סיון לתת אל לבו כמעט בכל רגע על הריגת הצדיקים והחסידים שנהרגו במיתות אכזריות משונות ונשפך דמם באותו הזמן ולקונן ולהצטער בלבו על הריגת בניו של מקום ב"ה וב"ש ובודאי היה מזה להבורא ית"ש צער גדול כביכול ואם נשארו בחיים היו לומדים תורתו הקדושה ועושים מצותיו הקדושים כל ימיהם אשר הם חיים על האדמה והיה מגיע לית"ש ויתעלה נחת רות גדול מזה ואין שכחה לפניו ית"ש צער זה של הריגת בניו הנחמדים. גם על הצער ויסורי הגופים שנהרגו אז יש לנו להתאונן ולקונן ולהצטער ע"ז הרבה מאוד וכוונה זו לא יעדר מאדם כל יום התענית ובודאי יחשב לו לעבודה גדולה ועצומה מאוד להבורא ית"ש ויתעלה ושכרו הרבה מאוד וזולת זה השכר שנחשב לו כאלו הקריב חלבו ודמו ע"ג המזבח אף גם זאת כי נטל עליו שכר גדול ג"כ על שהיה מצטער ומקונן על העדר הנחת מהבורא ית"ש כביכול ולהמשיל הדבר אחים שאהב אביהם אותם בתכלית האהבה ונהרג אחד מהם ע"י יסורים קשים ומרים הנה השכל מחייב שהאחים הנשארים יבכו ויצטערו ויקוננו על צרת אביהם שהגיע לו צער גדול מבנו הנחמד שנהרג ואם היה חי בודאי היה אביו מתענג ומשתעשע בו ועתה אבד מאתו התענוג והשעשוע ההוא ובודאי חיוב גדול על הבנים להצטער על צרת אביהם וגם יש להם להצטער על אחיהם האהוב שנהרג וסבל יסורים קשים ומרים במיתתו ובודאי אם אביהם יודע מצער בניו על צרתו. זאת נחמתו בעיניו וצערו נקל מעליו קצת כידוע שצרת רבי' חצי נחמה ונהפוך הוא באם יודע לאביהם שאינם מצטערים על צרת אחיהם הנחמד שנהרג וגם לא על צרתו ואז מוסיפין לו הוי על הוי וצער על צרתו והנמשל מובן מפאת עצמו. ודי בהערה זו: