אַשְׁרֵ֤י אֱנוֹשׁ֙ יַעֲשֶׂה־זֹּ֔את וּבֶן־אָדָ֖ם יַחֲזִ֣יק בָּ֑הּ שֹׁמֵ֤ר שַׁבָּת֙ מֵֽחַלְּל֔וֹ וְשֹׁמֵ֥ר יָד֖וֹ מֵעֲשׂ֥וֹת כָּל־רָֽע׃ (ס)
כד הקמח
מצינו בבית ראשון שהיה בידם עבירות הרבה, ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים גזל ולשון הרע ועון אשת איש. ע"ז שכן מצינו ישעיה וירמיה שהיו שניהם בבית ראשון מזהירין אותן על ע"ז, ישעיה אמר (ישעיה ל) וטמאתם את ציפוי אלילי כספך וגו' (שם) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ירמיה אמר (ירמיה ז) הבנים מלקטים עצים ואבות מבערים את האש וגו', ועוד אמר (שם טז) כזכור בניהם מזבחותם לומר כי זכירת מזבחותם להם חביב וערב עליהם כזכירת בניהם כמו שזוכר את בנו דרך חיבה יתירה. ויש שפירושו מלשון אזכרתה אבל הראשון יותר נכון, ושיעור הכתוב כזכור בניהם יזכרו מזבחותם ולכך קראם הנביא הררי, הוא שהזכיר אחריו הררי בשדה כי היו מצוין תמיד בשדות על ההרים לעבוד ע"ז. שפיכות דמים ישעיה אמר (ישעיה א) ועתה מרצחים, ירמיה אמר (ירמיה ב) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. גזל ישעיה אמר (ישעיה ה) הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו וגו', ירמיה אמר (ירמיה ה) ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה. לשון הרע הוא שאמר (שם ט) חץ שחוט לשונם וגו'. עון אשת איש הוא שאמר ירמיה (שם ה) סוסים מיוזנים משכים היו וגו'. ואע"פ שהיו בהם כל עבירות הללו לא תלה הכתוב חרבן ביהמ"ק אלא על חלול שבת הוא שאמר ירמיה (ירמיה יז) כה אמר ה' השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים. ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם. ולא שמעו ולא הטו את אזנם ויקשו את ערפם לבלתי שמוע ולבלתי קחת מוסר, והיה אם שמוע תשמעו אלי נאם ה' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה ובאו בשערי העיר הזאת מלכים ושרים יושבים על כסא דוד רוכבים ברכב ובסוסים המה ושריהם איש יהודה ויושבי ירושלים וישבה העיר הזאת לעולם, ובאו מערי יהודה ומסביבות ירושלים ומארץ בנימין ומן השפלה ומן ההר ומן הנגב מביאים עולה וזבח ומנחה ולבונה ומביאי תודה בית ה', ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלים ביום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. מה שאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ביאור הענין חוץ לעיר שהרי ירושלים דלתיה היו נעולות בלילה ולא היו חייבין עליה בתוך העיר משום רשות הרבים, ומה שהזהיר אותם על ההבאה יותר מן ההוצאה לפי שירושלים היתה כרך גדול ובכרך המביאים רבים יותר מן המוציאים שהרי בני עיירות ובני כפרים מביאים לכרך התבואה והפירות וכל ממכר, וכן מצינו בספר עזרא שהוכיחם נחמיה על יום השבת הוא שאמר (נחמיה יג) ומביאים ירושלים ביום השבת לא הזהירם על תוך העיר כי לא היה צריך שהרי הדלתות נעולות בלילה ולא היו חייבין בהכנסה והוצאה מבתיהם בתוך העיר אבל הזהירם על חוץ לעיר. והנה נתבאר בפרשה זו כי תלה החרבן בשמירת יום השבת ושתק ירמיה הנביא משאר עבירות שבידם ולא הזכיר אלא ענין השבת והודיעם מפי השי"ת שאם ישמרו השבת וישבה העיר הזאת לעולם ואם לא ישמרוה והצתי אש בשעריה, וכל זה ללמדך כי השבת שקולה כנגד כל המצות כלן והוא עדות לחדושו של עולם, ולהפלגת עילוי מצות השבת דרז"ל (שבת פרק טז קיח:) כל המשמר שבת כהלכתה אע"פ שעובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו שנאמר (ישעיה נו) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו אל תיקרי מחללו אלא מחול לו. וראויה מצות שבת שיתלה קיום ביהמ"ק על שמירתה וחרבן המקדש על חלולה לפי שהמקדש אמצעות העולם וכן השבת אמצעי כי הוא שביעי והוא אמצעי ליום השבוע והוא רביעי, שהרי יום רביעי בשבת נקרא ערב שבת ואם כן דה"ו מלפני השבת אב"ג מאחריו הרי השבת אמצעי ושביעי ורביעי לכל השלשה, והוא כענין המאור הגדול גלגל החמה שהוא אמצעי על דרך שצ"ם חנכ"ל ורביעי לכל אחד ואחד, ומן הידוע כי השמש בגלגל רביעי הוא. וכיון שהשבת הוא אמצעי הנה זה עלויו ומעלתו על שאר הימים שכן כל אמצעי מקודש ומעולה מחבירו כענין עץ החיים שהיה בתוך הגן והנר האמצעי של מנורה שהיא כלפי השכינה, ולפי שהשבת נקודה אמצעית על כן יקראנו הכתוב קדש (שמות לא) ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. ואמרו בספר יצירה היכל הקדש מכוון באמצע, ולא גלו ישראל מארץ הקדושה שהיא נקודה אמצעית של העולם עד שחללו את השבת, והיו ראוין לכך כי מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה הם חללו את השבת כי עשו מן הנקודה האמצעית אחת מן הקצוות, לכך גלו מן הארץ שהיא נקודה אמצעית וטבורו של עולם לשאר הקצוות. כענין שכתוב (דברים ל) אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' אם כן ראוי שיהיה קיום ביהמ"ק תלוי בשמירת שבת. ועוד מפני שהשבת נקראת מנוחה דכתי' (שמות כ) וינח ביום השביעי וכן ארץ ישראל נקרא מנוחה דכתיב (דברים יב) אל המנוחה ואל הנחלה. ויבטיח הכתוב כי אם ישראל משמרים מנוחת השבת ישמור הקב"ה את הארץ ואם לא ישמרו השבת הרי הוא גוזר ומחריב את הארץ. הא למדת שהגלות תלוי בעונש חלול שבת והגאולה תלויה בשמירת השבת. וכן מצינו בימי צדקיהו שחרב הבית בימיו שלא שמרו ישראל מצות שמטה שהיא שבת הארץ, ולכך אמר ירמיהו הנביא (ירמיה יז) ושמטתה ובך מנחלתך. יאמר ושמטת בעל כרחך תחת אשר לא רצית להשמיט בהיותך בארץ תשמיט על כרחך, ע' שנה של גלות בבל כנגד ע' שמטות שחסרת בארץ והשמטה הזאת תהיה בך, וזהו שאמר ושמטת ובך כלומר שתהיה נשמט אתה בעצמך מנחלתך אשר נתתי לך לפי שלא רצית להשמיט בשבתך בתוכה תהיה נשמט ממנה. ומלת ושמטת חוזרת למלת הררי שהזכיר הכתוב שלמעלה כי קרא לישראל הררי בשדה על שם שהיו עובדים ע"ז בהרים ואעפ"כ לא נשמט מנחלתו בעון ע"ז אלא בעון שמטה שהוא שבת הארץ:
מנורת המאור
וגרסי' במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' חייא בר אשי אמ' רב, כל משמר את השבת כהלכה, אפי' עובד ע"ז כאנוש, מוחלין לו, שנאמר (ישעיהו נו, ב) אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו, אל תקרי מחללו אלא מחול לו. אמ' רב יהודה אמר רב, אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה כהלכתה לא שלטה בהם אומה ולשון, שנא' (שמות טז, כז) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו, וכתב בתריה, ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. אמ' ר' יוחנן משום ר' שמעון בן פזי, אלמלא ישמרו ישראל שתי שבתות [כהלכתן, מיד נגאלין, שנא' (ישעיהו נו, ד) כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי] וגו', וכתיב בתריה, והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים. וגרסי' במכילתא ויאמר משה אכלוהו היום. ר' יהושע אומר, אם תזכו לשמור את השבת, עתיד הב"ה ליתן לכם שלש מועדות, פסח ועצרת וסוכות, לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אלעזר המודעי אומר, אם תשמרו את השבת, עתיד הב"ה ליתן לכם חמש מתנות טובות, ארץ ישראל, והעולם הבא, ומלכות בית דוד, וכהונה, ולויה, ולכך נאמר אכלוהו היום. ר' אליעזר אומר, אם תזכו לשמור את השבת תנצלו משלש פורעניות, מיומו של גוג [ומגוג], ומחבלו של משיח, ומיום הדין הגדול, לכך נאמר אכלוהו היום. ר' אלעזר בן פרטא אומר, מנין אתה אומר שכל מי שהוא משמר שבת אחת שמעלין עליו כאלו שומר שבתות מיום שברא הב"ה את עולמו עד שיחיו המתים, שנא' (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל, מגיד שאין השבת סרה מישראל לעולם.
פלא יועץ
ואם גדול חיוב האהבה לתלמידי חכמים אפלו אינם קרוביו, שהכל כקרוביו, על אחת כמה וכמה אם התלמיד חכם הוא קרובו ממשפחתו שחיב לאהבו יותר ויותר, וחובה מטלת על אחיו וכל קרוביו להחזיק בידו ביתר שאת ויתר עז שיעמד על המשמר על התורה ועל העבודה. וזאת תהיה להם לתהלה לשם ולתפארת, ובזה עושים כבוד לאביהם שיהיה לו ניח רוחא על ידי בנו התלמיד חכם, וגם הם יקחו חלקם, זה חלק איש מכל עמלו אשר יעמל, ונמצא שעושה חסד עם המתים ועם החיים. לכן אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה (ישעיהו נו ב). עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר (משלי ג יח):