מוסר על משלי כד:יז

וביקור חולים מצוה גדולה עד מאד, ושכרה גדול עד לאין חקר. כדגרסי' במ' פאה ירושלמי תניא מכריזין על החולה ביום השני לחוליו, כדי להודיע לבני אדם ויגמלוהו חסד. ויומא קמא דחליש לא מודעו ביה, שמא אינו חולי ויפתח פיו לשטן, מכאן ואילך מכריז עליו בשוקא ומפרסמין חוליו, דכל דרחים ליה יבקש עליו רחמים, וכל דסני ליה יחדי ליה, ויש לחולה נחת רוח בזה, שנא' (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך, פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר, אלא אפו, מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. ואין החולה מתרפא מחוליו עד שמוחלין לו כל עונותיו, שנא' (תהלים קג, א) הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי, כמו שאפרש לקמן בע"ה.

גַּם הוּא לֹא יִצְטַעֵר עַל צָרוֹת חֲבֵרָיו, כַּאֲשֶׁר תִּרְאֶה בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ שֶׁאָמַר (שם לה יג): ״וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם לְבוּשִׁי שָׂק, עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי, וּתְפִלָּתִי עַל חֵיקִי תָשׁוּב״. וּבְאִיּוֹב כְּתִיב (ל כה): ״אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם, עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן״ – וְכָל זֶה רָחוֹק מִן הָאַכְזָרִי. וְאֵין הַמִּדָּה הַזֹּאת נִמְצֵאת אֶלָּא בַּאֲנָשִׁים אֲשֶׁר טִבְעָם כְּטֶבַע הָאֲרָיוֹת, שֶׁטּוֹרְפִים וְחוֹמְסִים. וּבְעֵת אֲשֶׁר תִּתְחַזֵּק הַנֶּפֶשׁ הַכַּעֲסָנִית עַל הָאָדָם, אָז בּוֹרֵחַ מִדַּת הָרַחְמָנוּת, וְהָאַכְזָרִיּוּת מִתְגַּבֶּרֶת לַהֲרֹס וְלִנְתֹּץ, כְּדִכְתִיב (משלי כז ד): ״אַכְזְרִיּוּת חֵמָה וְשֶׁטֶף אָף״ – אֵין חֵמָה כְּחֵמָה שֶׁל אַכְזָרִיּוּת. אֲבָל בְּמִדַּת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ תִּמְצָא ״בְּרֹגֶז – רַחֵם תִּזְכֹּר״ (חבקוק ג ב); אֲבָל זֶה רָחוֹק מִן הָאָדָם לְרַחֵם בְּעֵת הַכַּעַס. וְעוֹד הַמִּדָּה הַזֹּאת בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם לְהַשִּׂיג נְקָמָה בְּאוֹיְבָיו, כְּדִכְתִיב (משלי ו לד): ״וְלֹא יַחְמוֹל בְּיוֹם נָקָם״. פֵּרוּשׁ: כְּשֶׁיֵּשׁ נְקָמָה – אֵין חֶמְלָה אֶלָּא אַכְזָרִיּוּת. וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (ויקרא יט יח): לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר״ – אֲפִלּוּ לִטֹּר בַּלֵּב הֻזְהַרְנוּ, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בַּיָּדַיִם לְהַכּוֹת חֲבֵרוֹ. הֲלוֹא אַף אִם נָפַל בְּלֹא פְּשִׁיעָתוֹ לֹא יִשְׂמַח, כְּדִכְתִיב (משלי כד יז): ״בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ״. וְהַנּוֹקֵם וְהַנּוֹטֵר אֵינוֹ מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו, וְאֵינוֹ מוֹחֵל לַחֲבֵרָיו הַפּוֹשְׁעִים עָלָיו, וְזֶה גּוֹרֵר הַמַּחֲלֹקֶת וְהַשִּׂנְאָה. וּכְבָר יָדַעְתָּ מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים מִדַּת הַשָּׁלוֹם.

הַרְבֵּה רָעוֹת יֵשׁ בַּשִּׂמְחָה וּבַשְּׂחוֹק. כְּמוֹ הַשָּׂמֵחַ בְּמִכְשׁוֹל חֲבֵרוֹ, בְּעֵת שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ פֶּגַע רַע מִפִּגְעֵי הָעוֹלָם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כד יז): ״בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמָח״. וְעוֹד יֵשׁ שִׂמְחָה רָעָה מִזֹּאת, כְּמוֹ הַשָּׂמֵחַ כְּשֶׁחֲבֵרוֹ נִכְשָׁל בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, אוֹ שָׂמֵחַ בְּמִעוּט יְדִיעָתוֹ. צָרִיךְ שֶׁתָּבִין: עֶבֶד הַמְּשָׁרֵת לַמֶּלֶךְ בֶּאֱמוּנָה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְהִצְטַעֵר בִּרְאוֹתוֹ אֲנָשִׁים הַמּוֹרְדִים בַּאֲדוֹנוֹ וְהַמְּחָרְפִים אוֹתוֹ, וּמְחֻיָּב לְהוֹכִיחָם עַל פְּנֵיהֶם וּלְהוֹדִיעַ נַבְלוּתָם. אֲבָל בִּהְיוֹת הָעֶבֶד שָׂמֵחַ בִּרְאוֹתוֹ קִלְקוּל אֲדוֹנָיו וְחֶרְפָּתוֹ – אֵין זֶה עֶבֶד נֶאֱמָן, רַק חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית, וַעֲווֹנוֹ יִשָּׂא. וְהִנֵּה הַכָּתוּב אוֹמֵר (תהלים קמז יא): ״רוֹצֶה יְיָ אֶת יְרֵאָיו״, וּמִי שֶׁשָּׂמֵחַ בְּמִכְשׁוֹל חֲבֵרוֹ – אֵין רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. עַל כֵּן הִתְפַּלֵּל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה (ברכות כח ב): אַל יִכָּשְׁלוּ חֲבֵרַי בִּדְבַר הֲלָכָה וְאֶשְׂמַח בָּהֶם, וְלֹא אֶכָּשֵׁל וְיִשְׂמְחוּ בִּי. וְעַל כֵּן הִתְפַּלֵּל רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה עַל זֶה, כִּי רָאָה שֶׁזֶּה דָּבָר מָצוּי שֶׁאֶחָד שָׂמֵחַ בְּטָעוּת חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הוּא נוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ וְיִהְיֶה לוֹ שֵׁם. וְאַף כַּמָּה בְּנֵי אָדָם חֲשׁוּבִים אֵינָם נִזְהָרִים בָּזֶה. לָכֵן כָּל אִישׁ אֲשֶׁר רְצוֹנוֹ רְצוֹן הָאֱלֹהִים – יִצְטַעֵר עַל שֶׁאֵין נַעֲשָׂה רְצוֹן הַשֵּׁם. וַאֲפִלּוּ עַל שׂוֹנְאוֹ יִתְפַּלֵּל אָדָם שֶׁיַּעֲבֹד לַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. וִיכַוֵּן בִּתְפִלָּתוֹ בְּבִרְכַּת ״אַתָּה חוֹנֵן״ וּבְבִרְכַּת ״הֲשִׁיבֵנוּ״ וּבְבִרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל, אוֹהֲבָיו וְשׂוֹנְאָיו, וְכֵן בְּכָל הַבְּרָכוֹת. כִּי אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁיִּתְפַּלֵּל ״רוֹפֵא חוֹלֵי״ וּשְׁאָר הַבְּרָכוֹת, וְהוּא לֹא חָפֵץ שֶׁחֲבֵרוֹ יִתְרַפֵּא אוֹ יִתְחַכֵּם?!