מוסר על קהלת ח:יא

הָרְבִיעִי – צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע הַחוֹטֵא, שֶׁכָּל עֲבֵרוֹתָיו שֶׁעָבַר כָּל יָמָיו, עֲבֵרוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, וְכָל הַמַּחֲשָׁבוֹת הָרָעוֹת וּדְבָרִים בְּטֵלִים, וְכָל עִנְיָנָיו מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל – הַכֹּל כְּתוּבִים בַּסֵּפֶר. וְאֵין שִׁכְחָה לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְעַלֶּה, דִּכְתִיב: ״הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי, חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי״ (דברים לב לד); וְאוֹמֵר: ״בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם״ (איוב לז ז). כִּי אִם יַחֲשֹׁב שֶׁיֵּשׁ שִׁכְחָה לַעֲוֹנֹתָיו, לֹא יִתְחָרֵט וְלֹא יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ עֲלֵיהֶם מְחִילָה. כִּי רַבִּים חוֹשְׁבִים בִּשְׁבִיל שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְאַחֵר לִפְרֹעַ הָעֲבֵרוֹת, שֶׁיִּשְׁתַּכְּחוּ וְלֹא יָבוֹא לָדוּן עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם, מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה, עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע״ (קהלת ח יא).