וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ וַיְצַוֵּם֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶל־פַּרְעֹ֖ה מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם לְהוֹצִ֥יא אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ס)
אור הצפון
ב. והנה היחס הזה לבני אדם, להטיב להם מבלי לגרוע מאומה אף בשעה שהם מציקים לו וגורמים לו רעה, אינה מדת חסידות גרידא כי אם ציווי וחובה. כתוב בתורה (שמות ו): "וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל", ואמרו חז"ל (ספרי פ׳ בהעלותך): "זה שאמר הכתוב: ׳האנכי הריתי את כל העם הזה וגו׳ כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק׳ היכן דיבר? תלמוד לומר ׳ויצום אל בני ישראל׳. אמר להם: הוו יודעים, בני סרבנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים". הרי עד כמה יש לסבול בני אדם ולשקוד בטובתם, אף אם בתוך אותו זמן הם בועטים בחסד שגומלים אתם והם משיבים רעה תחת טובה בקללות וסקילת אבנים וכדומה.
שני לוחות הברית
וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל (שמות ו, יג). פירש רש"י, צוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם. ומזה ילמוד כל מנהיג לסבול עול ישראל ולא יתכעס ולא יגער בהם, רק יהיה להם כשור לעול ושכרו מרובה מאלהי השמים: