מוסר על תהילים מט:יא

וענין לכם ולא לו, כעין הפשט (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי, כל מה שאדם עושה השייך לעולם הזה אינו עושה לעצמיות שלו, רק (תהלים מט, יא) ועזבו לאחרים חילם וגופו כלה. וכשאני לעצמי עושה, מה מאוד חשוב אני. והנה השואל חייב באונסים, והם מכת פרעה כי הקשה ה' את רוחו כדפירשתי לעיל, על כן אלו הרשעים נשארו במצרים ומתו בימי אפילה ונדבקו בפרעה. וזהו שסיים, אלו היית שם לא היית נגאל, רק נשארת אצל פרעה במחיצתו מת בג' ימי אפילה:

ועל זה תתן תמיד דעתך, והשאר הכל הבל. כי מאומה לא ישא אדם בעמלו, רק שתי חליפות בגדים לבנים. גם "אח לא-פדה וגו' (תהלים מט, ח) אל-תירא כי-יעשר איש וגו', כי לא במותו" וגו' (תהלים יז, יח). ואל תאמר אניח לבני חק בשאול וגו'. בני- אדם דומין לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין (עירובין נד, א). כל אחד נולד במזלו ובהשגחת אל עליון ברוך-הוא, והם שמחים במותו והוא יורד לשאול. "ריש-לקיש הניח לבניו קבא דמוריקא, קרי אנפשיה (תהלים מט, יא): 'ועזבו לאחרים חילם'" (גיטין מז, א). אוי ואבוי על שכולם חושבים להניח לבנים, ואין יתרון מבנים ומבנות רק בתורתם ובמעשיהם הטובים, אבל מזונותם קצובים להם. גם-כן ידוע (ברכות יז, א): "אגרא דנשי באקרויי בניהו" כו' .

וְכָל שֶׁכֵּן אִם יְפַזֵּר כֶּסֶף עֲמָלוֹ לְחִנּוּךְ בָּנָיו בַּדְּרָכִים הַחֲדָשִׁים לְהַשְׂכִּילָם בְּהַשְׂכָּלוֹת זָרוֹת, וּמִתּוֹרַת ה' יְסִירֵם, הֲלֹא עֲמָלוֹ לֹא לוֹ הוּא, וְאַדְּרַבָּה, עוֹד עָלָיו לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל מִפְעָלָיו, שֶׁהֵסִיר בָּנָיו מִתּוֹרַת ה'. וְכֵן אִם יַעֲמֹל עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה לְמַעַןִ הַנִּיחַ בְּרָכָה לְבָנָיו אַחֲרָיו, גַּם כֵּן לֹא לוֹ הוּא, וּכְמַאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ (גיטין מ"ז.), שֶׁהִנִּיחַ לְבָנָיו קַבָּא דְּמוֹרִיקָא (פירוש: קב של כרכום), קָרָא אֲנַפְשֵׁהּ (עַל עַצְמוֹ) (תְּהִלִּים מ"ט י"א): "וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם".