Musar על בראשית 1:1

חסדך ה' מלאה הארץ חוקיך למדני (תהלים קיט) פסוק זה אמרו דוד ע"ה. ומלת הארץ תכלול את העולם השפל הזה עם שלשת גלגלי היסודות המקיפין עליה, והוא כלשון (בראשית א) והארץ היתה תהו ובהו הכולל הארץ עם היסודות שעליה אשר ארבעתן רשומים בכתוב, וידוע כי האיש החכם הנלבב רואה ומכיר בסידורם ובתנועתם חכמתו של הקב"ה וחסדו הגדול בהנהגת עולמו, ועל כן יתחנן דוד בכתוב הזה לפני הש"י שיעשה חסד עמו שילמדהו חקיו ושיתבונן מתוך תורתו איך הוא יתב' מנהיג עולמו במדת החסד. דבר ידוע וברור כי חסד הש"י קדם לכל הנבראים כלם, לפי שהנבראים לא היו ראוים להברא כי כיון שהיתה הויתם נעדרת קודם היותם לא היה בהם זכות ולא שום ענין שבשבילו יהיו ראוים להברא א"כ חסדו הגדול הקדימני ואשלם, וכיון שהוא יתברך המציא כל הנמצאים אחר שלא היו הנה זה חסד גמור א"כ העולם כולו נברא בחסד, וז"ש דוד ע"ה (תהילים פ״ט:ג׳) אמרתי עולם חסד יבנה, ואחר שהמציא את עולמו בחסד הוא מתנהג עם נבראיו בחסד הוא שכתוב (דברים ה) עושה חסד לאלפים וכתיב (איוב י) חיים וחסד עשית עמדי ומזה תקנו בתפלתם המנהג עולמו בחסד. וצוה אותם על החסד לעשותו הוא שאמר הנביא (הושע י) זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. וצוה אותם לאהוב אותו הוא שאמר (מיכה י) ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד. החסד הזה הוא שופע בכל יום בעוה"ז השפל עם כל אחד ואחד מן הבריות ממה שכתוב כאן חסדך ה' מלאה הארץ, וכתיב (תהלים נב) חסד אל כל היום. והוא שופע גם בעולם הגלגלים הוא שכתוב (שם נז) כי גדול עד שמים חסדך והיא שופע גם בעולם המלאכים הוא שכתוב (שם קח) כי גדול מעל שמים חסדך. אם כן מדת החסד נמצאת ומתפשטת בכל המציאות כולו העליונים והשפלים, ואין להם קיום ועמידה זולתה והכל צריכין לה ואין לה סוף ותכלית, וזה שאמר ירמיה (איכה ג) חסדי ה' כי לא תמנו וגו' וכתיב חדשים לבקרים מלת רחמיו דבקה עם חדשים כי אין תכלית לחסדו יתברך ורחמיו חדשים בכל בקר ובקר, וכיון שכן שאין תכלית לחסדו יתב' מהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קו) כי כגבוה שמים על הארץ גבר חסדו על יראיו שנראה מזה שיש למדת החסד שיעור ומדה כשם שיש שיעור ומדה לגובה השמים על הארץ, אין הדבר כן חס ושלום, אבל באור הענין במשל הזה לפי שאין אצל בעלי המורגש בחוש הראות שלהם גובה גדול יותר מגובה השמים על הארץ ואין העינים יכולין להעיד על גובה גדול יותר ממנו, אבל בודאי חסד הש"י גדול וגבוה מאד יותר מגובה הגלגלים, וע"ז אמר הכתוב כי גדול מעל שמים חסדך ביאר כי חסדו יתברך גבוה מאד למעלה מן הגלגלים, והנה הוא רחב יותר מרוחב העולם הוא שאמר (שם) כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו, וידוע לבעלי החכמה כי ריחוק מזרח ממערב הוא כפלים מגובה השמים על הארץ וזה ענין מוכרח כי כיון שהארץ היא כנקודה בתוך העגול יתחייב שיהיו די קצוותיה שהן מזרח ומערב צפון ודרום שוים ושיהיה שיעור ריחוק שבין מזרח למערב כשיעור ריחוק שבין צפון לדרום מפני שהאמצעות יתחייב להיותו קרוב אל הקצוות בשיעור שוה ויהא אם כן מן הארץ לשמים חצי השיעור הזה. ואחר שהמשיל הכתוב לחסד הש"י פעם במדת גובה השמים על הארץ ופעם בכפלים זו ראיה שאין לחסדו יתברך שיעור ומדה ולא סוף ותכלית אבל הוא נאמר על צד הקרוב אצל השכל: כל מה שהקב"ה נותן לאדם בעוה"ז או שלוה או יסורין הכל חסד, וכן מצינו כי ההצלה מן היסורין נקרא חסד, הוא שאמר דוד (שם פו) כי חסדך גדול עלי והצלת נפשי משאול תחתיה, וכשם שההצלה מן היסורין נקראת חסד שכן כתוב (שם פט) ופקדתי בשבט פשעם וגו' וחסדי לא אסיר מעמו וזהו שאמר דוד (שם כה) כל ארחות ה' חסד ואמת לימדך הכתוב שאין כל ארחות הש"י יוצאין ממדת חסד ואמת ואפילו היסורין שמביא על האדם, שאם יביאם עליו על עון שקדם לו אם הם לכפרת עון זהו אמת, ואם הם התחלה מאת הש"י מבלי עון שקדם לו כדי שיתן לו השכר תמורתו מפני שסובל נסיון זהו חסד, וע"ז אמר דוד (שם סג) כי טוב חסדך מחיים יאמר טובים היסורין ואפי' כשהם בלי עון שהם חסד גמור מחיי העוה"ז, כי עם היסורים ההם יגיע אל החיים האמיתים שהם חיי העוה"ב, והמשל בזה למי שיש לו מלאכה כבדה ומסגף ומענה בה את נפשו ואינו עושה בזה חמס לנפשו לפי שעם עינוי המלאכה הוא מתפרנס ומגיע לחיי הגוף בעוה"ז ולא יחיה זולתה, ולפי שהיסורין הם חסד גמור על כן אמר שפתי ישבחונך. וידוע כי כשהקב"ה מביא יסורין על האדם הוא מביאם עליו דרך החסד וזהו שאמר דוד (שם) ולך אדני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, הזכיר שם אל"ף דל"ת שהוא מדת הדין, ובאר הכתוב אף כשאתה מביא על האדם יסורין במדת הדין לך ה' החסד כלומר אתה מתנהג עמו בחסד כשתשלם לאיש כמעשהו כי לעולם מדת החסד גוברת על מדת המשפט וכן אמר (שם) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. באור הכתוב צדקתך על משפטיך כהררי אל על תהום רבה, ומצינו בקריעת ים סוף (שמות יד) ה' ילחם לכם היל"ל אלהים ילחם לכם כי מדת הדין היא הנלחמת והמחרבת ים, אבל בא לומר כי אפי' בנס הגדול הזה באבדן המצרים בים מדת רחמים היתה משותפת עם מדת הדין, ואע"פ שנראה שמדת הדין היתה בהן בלא רחמים כלל ממה שכתוב (שם) לא נשאר בהם עד אחד הרי מצינו שיתוף מדת רחמים שנתנו לקבורה ממה שכתוב (שם טו) נטית ימינך תבלעמו ארץ והימין הוא מדת החסד, וכן תמצא בענין גוג ומגוג שכתוב (זכריה יד) ויצא ה' ונלחם בגוים ההם וגו' והוא מדת הדין בלי ספק ואע"פ כן מצינו שם מדת רחמים והוא שיזכו לקבורה שנאמר (יחזקאל לט) ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר. ולא מצינו מעולם שנשתמש העולם במדה"ד קשה שלמעלה כי אם בעמלק וע"ז אמר דוד (תהלים צ) מי יודע עוז אפך וכיראתך וגו', כלומר מי שיש לו ידיעה במה"ד קשה שלמעלה תחול עליו: גדול כח מדת החסד שהכתוב מיחס שהיא עם הקב"ה כמו האור העליון עצמו שהכתוב בו (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא ובמדת החסד כתיב (תהלים ק) כי עם ה' החסד, כישראל שנאמר (שם קיז) כי גבר עלינו חסדו, ואמרו במדרש (תהלים קיח) יאמר נא ישראל כל"ח. מי העיד בהקב"ה ישראל מה עשה להם במצרים מה עשה להם בים מה עשה להם בסיני הוי אומר יאמר נא ישראל כל"ח, יאמרו נא בית אהרן כל"ח, בית אהרן הם המעידים על חסדו של הקב"ה שהם עבדיו ומקריבין לפניו בכל עת ובכל מי שעמד כנגדם לקח הקב"ה נקמתו ממנו, עמד קרח וסיעתו ובלעתן הארץ, עמד עזיהו להקטיר קטרת זרחה צרעת במצחו, ולמה שלמתי לו שכר זה בשביל שהלך ביושר שנאמר (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי הוי אומר יאמרו נא בית אהרן כל"ח. יראי ה' ביתו של דוד שנאמר (תהלים קיח) חבר אני לכל אשר יראוך, אמר הקב"ה מה עשה עמי אמר (ש"ב ז)ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה, ומה עשיתי לו לעולם אשמור לו חסדי וגו' הוי אומר יאמרו נא יראי ה' כל"ח ע"כ. וכיון שהמדה הזו עליונה ועצומה שהיא מנהגת ומקיימת המציאות כולו העליונים התחתונים חייב אדם להתבונן במדת החסד ושיזכור חסדי ה' תמיד כענין שאמר ישעיה (סג) חסדי ה' אזכיר תהלות ה' וגו'. מכלל חסדיו שעשה עם ישראל שהוציאם מתחת יד פרעה שהיה מלך גדול וישלח בו ובעמו עשר מכות והוציאם מתוכם באותו ובמופתים בכח גדול וביד חזקה ומתוך השעבוד הגדול יצאו מאפלה לאורה ומעבדות לחירות:

ועוד להורות על ענין ההשגחה נתיחד לנו בזה ספר נכבד וגדול מאד הוא ספר איוב שייחסו אותו רז"ל למשה רבינו ע"ה, אמרו (ב"ב י"ד ב) משה כתב ספרו וספר איוב, כיוונו לומר כי כשם שנאמר לו בראשית בסיני מפי הגבורה כך נאמר לו ענין איוב וחביריו ונאמרו לו הענינים כאשר הם היום אצלנו. והנה ספר איוב דמיונו לספר בראשית, כי ספר בראשית יורה על חדוש העולם ועל ההשגחה ועל אמתת עונש ושכר. ספר בראשית אע"פ שיש בנסתרו מעשה מרכבה יש בנגלהו מעשה בראשית. ותחלת דבורו בארבעה יסודות שהם יסודות לבריות השפלים ועיקר חכמת המחקר. זה הוא אמרו (בראשית א) והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום. הזכיר כסדר אש ורוח ומים והתחיל מן העפר שהיא הנקודה. וכן איוב שהיה חכם גדול בחכמת המחקר הזכירן בסדר הזה אש ורוח ומים והתחיל מן העפר שהיא הנקודה הוא אמר (איוב כח) כי הוא לקצות הארץ יביט תחת כל השמים יראה לעשות לרוח משקל ומים תכן במדה, ספר בראשית לא תמצא בכל מעשהו זכרון השם המיוחד כי אם שם אלהים או אל"ף דלי"ת ושי"ן דל"ת כי ישים הנהגתו לכחות המורה על מדת הדין. וכן ספר איוב לא תמצא שיזכיר איוב השם המיוחד כי אם שמות אלהות כגון אל אלהים או אל"ף דלי"ת ושי"ן דלי"ת כי ישים הנהגתו לכחות העליונים מנהיגי השפלים לא לבורא יתעלה. ומן הפנים הללו ראוי להם ליחס ספר איוב למשה רבינו ע"ה. והנני מבאר לך ענין הספר הזה בכלל על דרך הרב משה בר נחמן ז"ל ועל דעתו ורובו הוא לשון פירושו הנכבד:

בראשית ברא אלקים וגו' (בראשית א', א'), ופירש"י, "ולא אמר ברא ה', שבתחלה עלה במחשבה לבראותו במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מדת רחמים ושתפה למדת הדין, היינו דכתיב (בראשית ב', ד') 'ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים'".

ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה, א"ר מאי דכתיב (איוב ח, כג) מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ. מאי מעולם, דבר הצריך להעלים מכולי עלמא, דכתיב (קהלת ג, יא) גם את העולם נתן בלבם. אל תקרי העולם, אלא העלם, אמרה תורה אני קדמתי להיות ראש לעולם שנאמר מעולם נסכתי מראש. ואל תאמר שמא הארץ קדמה לה, שנאמר מקדמי ארץ, כדאמרינן (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, ומאי ברא צרכי הכל, ואח"כ אלהים. ומה כתיב בתריה, את השמים ואת הארץ, עד כאן. והכוונה על חכמת אלהים שהיה תורה קדומה שקדמת לעולם אלפים שנה, וכמו שאמרו עוד שם (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו', אמרה תורה אלפים שנה הייתי שעשועים בחיקו, שנאמר יום יום, ויומו של הקב"ה אלף שנים שנאמר (תהלים צ, ד) כי אלף שנים בעינך כיום אתמול וגו', עד כאן. והכוונה, באלפים שנה בסוד חכמה ובינה קודם עולם הבנין, וממנה נאצלת מדת תפארת סוד תורה שבכתב, כי ממוח האב יצא הבן מקום נבואות אדון כל הנביאים, ומשם קבל התורה שהם תרי"ג מצות שנאצלו מספירת חכמה שקבלתם מרום מעלה בסוד תר"ך מיני מאורות:

ביום השני (בראשית א, ו-ח) יהי רקיע כו' ויקרא אלהים לרקיע שמים, וזה הרקיע רומז בסודו לרקיע שעל ראשי החיות. וכן אמרו במדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ובפרקי דרבי אליעזר פרק רביעי (סימן א), בשני ברא הקב"ה את הרקיע והמלאכים כו', והלא השמים והארץ נבראו ביום א' שנאמר (בראשית א, א) בראשית ברא וגומר, ואיזה רקיע ברא ביום שני. א"ר אליעזר, רקיע שעל ראשי החיות, שנאמר (יחזקאל א, כב) ודמות על ראשי החיה רקיע וגומר, עד כאן. והוא סוד הכסא, כמו שכתוב (ישעיה סו, א) השמים כסאי. ובסוף מסכת יומא (פו, א), גדולה תשובה שמגעת עד הכסא. ואמר, יהי רקיע בתוך המים, זהו התשובה, שפכי לבך כמים (איכה ב, יט), פלגי מים ירדו עיני (תהלים קיט, קלו), ושערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב, ב), ועיקר התשובה מאהבה כדאיתא שם בסוף יומא, ועל זה נאמר (שה"ש ח, ז) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה:

כבר כתבתי שם העצם הוא שם ההויה המורה על הויה הקדמונית הנצחיית שהיוה כל הוה. והנה שם אהיה גם כן בלשון הוי"ה, וגם כן עולה כמנין ג' אותיות שם הויה העולים כ"א, אבל הוא מתהוות מבחינת אותיות יהו"ה היוצאים לדויה, כי שם אהיה נקרא כשנתהוה הויה מעצם הווייתו ית', ואהיה הוא סוד הבנין, ושם אלהים הוא הבנין. וזהו (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, כמו האותיות שהם יסוד לתורה, והתורה הבנין. וזהו סוד ואהיה אצלו אמון, והוסיף ו' ואהיה, כי עד ו' הוא סוד אותיות שם יהו"ה כזה, א"ב ג"ד עולה י', אח"כ ה' אח"כ ו'. גם ואהיה עולה ז"ך כמנין אותיות התורה, זהו ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן:

קודם שנבאר הענין, נבאר השמות וביאורם. רמוז בפסוק (תהלים לג, ט) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד. כבר נודע ידו"ד הוא שם העצם מצד מהותו עצם הוויתו הקדמונים, כמו שאמרו רז"ל (פדר"א ג) קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד, ותיבת הוא רצה לומר מהותו, הוא ראשי תיבות הוא ושמו אחד. ואח"כ שמותיו המורים על בנין העולם והפעולות מחודשים. והנה שם אלקים הוא בנין העולם כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, כי השם הזה טבע העולם ומנהגו כמו שכתב הזוהר בכמה מקומות, וכך כתב בעל עקידה סוף שער שלישי עיין שם. ולכל בנין צריך יסוד, וזה יהיה שם אהי"ה שהוא ג"כ מלשון הויה, שהוא מורה על התהוות הויה חדשה והוא כמו אמצעי:

הרי נכללו כ"ז אותיות כמנין י"ה, זהו ואהי"ה אצלו אמון. וכבר כתבתי נתוסף ו' על אהיה המורה על אותיות שם יד"ו. והנה כשתצטרף ביחד שם ידו"ה ושם אדי"ד כזה, א"ד יהו"ה, כי אותיות י"ה עולים לכאן, הנה זה השם בגימטריא ל"ב, והם ל"ב נתיבות חכמה, ל"ב ויאמר המוזכרים בבראשית. ובראשית בתרגום ירושלמי (בראשית א, א) בחכמה, כי ה' בחכמה יסד ארץ. הכלל העולה, העולם רושם התורה:

וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ידו"ד וגו', עד ושמי ידו"ד לא נודעתי להם (שמות ו, ג). כבר הארכתי בדרושים של פסח ובהגדה כי לכל האותות והמופתים בשידוד המערכת ובשינוי טבע במצרים היה בשמו הגדול שמו המיוחד שהוא ידו"ד שהוא היה הוה יהיה, והוא היות כל הנמצאים מאפס ומאין המוחלט, וחדשם איש על טבעו הנוהג כמנהגו של עולם, ועשה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, ומי בכל מעשה ידיו בעליונים או בתחתונים שיאמר לו מה תעשה, ובריאת כל הנמצאים כמות שהם מתנהגים הוא בשם אלהים אשר נתגלה בבריאה כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים את השמים וגו' ונאצל משם ידו"ד:

חסד וגבורה, מהם סוד צדיק גמור ובעל תשובה, והוא כמו שפירש רש"י (בראשית א, א) בראשית ברא אלקים, מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, ושיתף עמו מדת הרחמים. ופירש אבא מורי זלה"ה בספר עמק הברכה, שהכוונה היא מצד מדת הדין לא תועיל תשובה, ומיד שיצא האדם משורש הדין וחוטא אז מצד עומק הדין לא היה ראוי להיות לו כפרה. ראה שאין עולם מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים. וענין השיתוף הוא, שאם יעשה תשובה יתכפר, ואם לא בחטאו ימות. הרי מצד הגבורה שהיא מדת הדין המעלה, הוא צדיק גמור גיבור הכובש את יצרו ולא חטא. ומצד החסד, היא תשובה והוא ימין הקדוש ברוך הוא הפשוטה לקבל שבים, כי חסד הוא זרוע ימין, וכל י"ג מדות של חסד ורחמים הם לתשובה, והמכריע ביניהם מטה כלפי חסד אם היא תשובה מאהבה, כי כן חסד היא אהבה:

על זה יסדרו אח"כ י' פסוקים מתחילין בנו"ן ומסיימין בנו"ן, וכל פסוק ירמוז לעמוד אחד מי' עמודים הנ"ל אשר נסעו מזה. אבל יסעו לזה וישובו אל נו"ן, ואדרבא אל מעלה ביותר כי נו"ן כפופה רומז למלכות עולם שירה חדשה הנקיבה. ונו"ן פשוטה שיר חדש לתפארת, כי עתה אקום יאמר ה', כמו שפירש נפלה ולא כו', ענין לפני שמש ינון שמו. נחנו נעבור חלוצים, נגד עמוד התורה. ומתחלה נקדים, איתא במסורת ג' נחנו, חד קמוצה, וב' פתח. כלנו בני איש אחד נחנו כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים (בראשית מב, יא), נחנו נעבור חלוצים וגו' (במדבר לב, לב), נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת (איכה ג, מב). במתן תורה זכינו לג' מעלות. א' ההשגה והנבואה, כדכתיב (דברים ד, לג) השמע עם קול אלהים מדבר וגו'. ב' מעלת המלוכה, כי אז חרות מהאומות ולהם בעצם המלוכה, וכל ישראל בני מלכים. הג' אז נתינת הארץ בעצם כדי לקיים מצות התלויות בארץ. מאמר בריש רש"י (בראשית א, א), אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל כו'. אלא המה ג' כתרים, כתר תורה, כתר כהונה הוא קדושת המקדש, כתר מלכות, ונרמזו במתן תורה (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי ממלכ"ת כהני"ם:

ואף בכל שאר הדברות קבלו רז"ל שהשיגו פרטיותיה ודקדוקיה של תורה, וכמו שכתבתי למעלה, לכן יראה מכוונת פרטיותיה, כלומר הפירושים בכל דבור ודבור, וכן הדקדוקים שיהיו עתידים לדקדק בהם הנביאים והסופרים. ולא זה בלבד, כי גם סתריהם וסודותיהם וטעמיהם השיגו, וכן אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב פג, ב), וכן כל מלה ומלה הות מליא בכל אינון טעמין, וכל אינון מלין עדין ואגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופה דא, עד כאן. וכבר כתבתי זה. ועוד שם (שם פא, ב), א"ר אליעזר, וכל העם רואים (שמות כ, יד), כמה דאמרין דחמו מנהירו דאינון קלין מה דלא חמו דרין אחרנין. את הקולות, כמה דכתיב (ישעיה ו, א) ואראה את ה' וגומר. ואראה ה' לא כתיב, אלא את ה'. אף הכא רואים את הקולות, רואים הקולות לא כתיב, אלא את הקולות. כגוונא דא, את השמים ואת הארץ (בראשית א, א), אתיין דברייתא לאסתכלא בחכמתא אתיהיבו. כבד את ה' (משלי ג, ט). כבד את אביך (שמות כ, יא). וכלא לאסתכלא במלא אחרא. אוף הכא את הקולות מה דנפק מיניהו דביה חמון, ומסתכלין בחכמתא סגיאה, וכל רישי עמין ודרין בתרין דייתון לעלמא, עד כאן. הרי דרשו את יתירה כי בא לרבות השגה שהשיגו בשלימות, כי כן ראוי להם אחר שעלו למעלות הנבואה לעלוי קבלת התורה שתהיה השגתן שלימה, והוא שהשיגו התורה בשלימותא תלמודא וחכמתא סודותיה וטעמיה, כי מן הקול ההוא שהשיגו יוצא ומתרבה כל זה, כי היה כלול מהכל:

והתשובה בזה כי הכל תלוי בשם ההוי"ה שהוא שם העצם היה הוה ויהיה, הוא היוה הכל, והקב"ה והתורה וישראל המוזכרים במאמר הזוהר הזה אשר אנחנו בביאורו הקישור בשם הוי"ה קודם שנברא העולם היה הוא ושמו לבד, והוא היוה הכל בשביל התורה וישראל, כי התורה היא כולה שמותיו, והשמות יוצאים ומתפשטים משם הוי"ה שהוא שם העצם. נמצא תורת ידו"ד תמימה, שהיא תמימה כולה שם ידו"ד, ויש ס' רבוא אותיות בתורה שמשם ס' רבוא נשמות ישראל הדביקים בידו"ד, כי נשמותיהם מפנימיות הקדוש כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדביקים בידו"ד אלהיכם, ושם יהו"ד לא נתגלה אף להאבות רק למשה רבינו ע"ה לכל האותות ומופתים אשר עשה משה (שם לד, יב) מצד שם ידו"ד שהוא למעלה מהטבע, כי גדול שם ידו"ד משם אלהים, כי אלהים הוא הנהגה על פי הטבע כמו שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, וכבר הארכתי בזה בשם הזוהר במקום אחר. וכן בגימטריא אלקים הטב"ע קו היושר כל אחד על משפטו, שם ידו"ד המהוה כל הויה הוא למעלה מהטבע לשדד לכל האותות והמופתים. וכן התורה למעלה מהטבע, כי מי שיאכל חמץ ונכרתה הנפש אין זה בטבע שימות, ואפשר שהחמץ שאכל היה טוב וברי לגוף, וכן מי שיאכל ביום כפור וכן לכל העונשים, וכן השכר, כל זה אינו בטבע, נמצא שהתורה היא שם ידו"ד תמימה והיא כולה שמותיו יתברך, וכל השמות יוצאים ומתפשטים משם ידו"ד. והנה שם ידו"ד נודע במצרים, כמו שאמר יתרו (שמות יח, יא) עתה ידעתי כי גדול ידו"ד מכל האלהים, על כן (שם ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים, דהיינו התורה יציאת מצרים אני ידו"ד, והתורה תורת יהוה. וזהו סיום התורה (דברים לד, יב) לכל האותות וגומר ונעוץ סופה בתחילתה בראשית בשביל התורה וישראל ושמנו קראת בשמך דבוקים ביהו"ה:

ידבר מאיזה דיני חג פסח וספירה, וידבר מאיזה דיני חסד. ויען כי עניני חג הפסח מתחילין מהחודש הזה לכם (שמות יב, ב) שהוא ראש החודש, והיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל (עי' רש"י בראשית א, א), לכך נראה להזכיר ג"כ איזה דיני ראש חודש. ראש חודש זמן כפרה הוא, וראוי לאדם שיפשפש במעשיו ויהרהר בתשובה. ונוסף על זה מה שערב ראש חודש הוא כמו יום כפורים קטן, שראוי להתענות וללקות ולעשות במעשה תשובה גמורה, כמבואר לעיל במסכת חולין (סו"פ תורה אור ד"ה וכן השבועות) טעמא דמילתא קודם שנכנסים השבועות למקורם:

ולא רק התורה אלא כל חכמת ה׳ בבריאה לא נתגלתה אלא במעשה היצירה, במעשה בראשית. ולכן דורשים חז״ל על הכתוב ״בראשית ברא אלהים״, שלא נברא העולם אלא בשביל התורה שנקראת ראשית, (רש״י בראשית א:א) כי מהי מטרת התורה, ללכת בדרכי ה׳ ובמדותיו: ״מה הוא רחום וחנון, אף אתה היה רחום וחנון״ (שבת קלג:), ואין מכירים את רחמי ה׳ וחסד ה׳ אלא מתוך מעשי הבריאה, ואם חסר בהליכה בדרכיו, חסר בהכרת חכמתו בבריאה, וגם להיפך, אם חסר בהכרת חכמת הבריאה, חסר בהליכה בדרכיו.

ומתחלה צריכין אנו להקדים הקדמה, ידוע כי הם שני מיני הנהגות שהשם יתברך מנהיג עולמו. אחד, הנהגה טבעית מה שהוא מסדר הטבעי השמימי. שנית, הנהגה השגחתית היא הנהגה שבה מונהגים אומה ישראלית מצד תורתנו לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ועיין בעקידה פרשת פקודי מענין אלו השני הנהגות, כי שם האריך בזה. ונגד אלו השני הנהגות נקרא הש"י בשני שמות אלו ידו"ה אלקים, אלקים נגד הטבע, וידו"ה נגד השגחת שינוי הטבע כאשר כתב הזוהר בהרבה מקומות, וכמו שכתב בעל עקידה סוף שער שלישי, כי שם אלקים רומז על ענין המנהג הטבעי וסדורו הנוהג תמיד כמשפטו, וכמו שאמרו (ע"ז נד, ב) עולם כמנהגו נוהג. ולזה יוחס לשם אלקים, ואין אלקים בכל מקום אלא דיין, כי הוא מנהיג והמסדר אלו הנמצאות בשורת הדין הטבעי המנהג העולם כמנהג אחד תמיד בלתי משתנה, והוא חיוב המסובבים מסבותיהם המיוחדת, לכך הוזכר שם זה במעשה בראשית (בראשית א, א). אמנם בסוף הכל נאמר (שם ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם וגו', כלומר אלה הם תולדות שמים וארץ מצד טבעם הפשוט אשר נתן בהם בהבראם, אבל כאשר יבוא הצורך לשנות בהם דבר כפי אשר חייב להנהגה ההשגחית, התקון הזה יעשה עם ה' אלקים, כי שם הגדול הזה ישנה וישדד הכח הטבעי הנברא בשם אלקים כאשר יבוא הצורך, ויהיה אומרו ה' אלקים כענין (שמות יח, יא) גדול ה' מכל אלקים, כי ביום עשות זה התיקון תראה גדולות זה השם על שם אלקים. ונגד אלו שני הנהגות הוקבע ראש חודש תשרי התחלה למציאות הטבעי, ור"ח ניסן ראשון הוא למציאות הנהגת השגחי הנזכרת, עד כאן הם דברי בעל עקידה. וכבר כתבו לו הרבה מפרשים ענין זה ששם אלקים מורה על הטבע, (וכן אלהי"ם כמנין הטבע), ושם ידו"ד מורה על שהוא היה הוה יהיה מהווה הכל ברצונו, ובחפצו לשנות ולשדד. ואף שלכאורה אלו שתי הנהגות טבעיות והשגחיות מתנגדים זה לזה, כשזה קם זה נופל, כי ההשגחיות משדד את הטבעים, מכל מקום הם באחדות אחד פנימיות מתקרבים אחד לאחד, כי הטבעיות מתקרבת להשגחיות בסוד הרוחניות הפנימיות:

וגם השתלשלות העמודים הם לפי סדר זמנים. בראשית ברא ו' ימי החול עמוד האמת מסכת חולין. ואח"כ שבת ביום הז' מסכת שבת, ואז נתגלה מציאותו יתברך. והעולם נברא בחסד, שנאמר (תהלים פט, ג) עולם חס"ד יבנה, וזהו חג הפסח. ותכלית הבריאה היתה בשביל התורה, כמו שאמרו רז"ל (מד"ר ורש"י בראשית א, א) בראשית בשביל התורה ובשביל ישראל שיקבלוה. ויום הששי ה' יתירה, כולם תלויים ועומדים עד ו' בסיון, הרי חג שבועות והוא עמוד התורה. גם נברא העולם בשביל העבודה, כדתנן במסכת תענית בפרק בשלשה פרקים (כז, ב) שהיו קורין בכל יום במעשה בראשית. ואמרו בגמרא מנא הני מילי, א"ר יעקב בר אחא א"ר אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר (בראשית טו, ח) ויאמר יי' אלהים במה אדע כי אירשנה. אמר אברהם, רבש"ע, שמא ישראל חוטאין לפניך ואתה עושה להן כדור המבול וכדור הפלגה. אמר לו, לאו. אמר, רבש"ע הודיעני במה אירשנה. אמר לו, (שם ט) קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת וגו'. אמר לו, רבש"ע תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם. אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, בזמן שקוראין בהן לפני, מעלה אני עליהם כאלו הקריבם לפני, ואני מוחל להם על כל עוונותיהם, עד כאן. הרי שנברא העולם בשביל העבודה ג"כ. ומה שהוקדם עמוד התורה, כי תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ברכות נא, ב), ועמוד התורה הוא תדיר, משא"כ העבודה כשאין בית המקדש קיים, ואז תיקונו עמוד התורה קריאת פרשת קרבנות כמוזכר במאמר הזה:

בפרשת מסעי מדבר מהגוף. הגוף הוא נרתק הנשמה, ונעשה ג"כ בצלם אלהים, על כן בהורג נפש בישראל כאשר עשה כן יעשה לו, כי הפריד הנשמה מהגוף, והאדם נעשה בצלם אלהים כאלו הפריד למעלה חיי הנפש מגוף העליון, ולהנרצח אין מנוח מאחר שהפרידו מהבנין קודם בא העת, על כן לא מצא מנוח לנפשו עד כי נקם ינקם הרוצח, כמו שמצינו ברוח נבות היזרעאלי, שנאמר (מ"א כב, כא) ויצא הרוח. ולפיכך לא תקחו כופר, שאפילו ימחול גואל הדם או הבית דין אינו כלום, כי הנרצח אינו מתפייס. ואם הרגו בשוגג, אזי אין לו דמים, כי האלהים אנה לידו, דהיינו מדת הדין שלמעלה, מכל מקום מגלגלין חובה ע"י חייב (שבת לב, א), וצריך להיות גולה למקום הדין דהיינו מחנה לויה כי הלוים מצד הגבורה כנודע^הגה"הוהנה היו שש ערי מקלט, עוד מ"ב עיר שנתנו ללוים גם כן היו קולטות. ואמרו (מכות י, א), מה בין שש ערי מקלט למ"ב ערי מקלט. שש ערי מקלט קולטות בין לדעת ובין שלא לדעת, ואחרים דוקא לדעת קולטות. וסוד הענין, כי מ"ב הם נגד שם של מ"ב היוצא מהגבורה, והעולם עלה במחשבה לברוא במדת הדין (עי' בר"ר יב, טו. ורש"י בראשית א, א ד"ה ברא אלהים), על כן מבראשית ברא יוצא שם של מ"ב כמו שכתבו המקובלים. וכן רמזו התוספות (חגיגה יא, ב ד"ה אין דורשין) בשם רבינו תם בסוד מעשה בראשית, שהוא שם של מ"ב. על כן מצד הדין צריך ביותר דעת וכוונה ומחשבה לקבל הגלות ולהמשיך עליו דין שמים לכפר. ושש ערי מקלט הם נגד ששה קצות הכלולים מדין ורחמים, כי מתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, ואחר כך שתף הקב"ה דין ברחמים, קולטות אף שלא לדעת:, כי חס"ד גבור"ה תפאר"ת הם כהן לוי ישראל. ובעיר מקלטו ישב עד מות כהן הגדול, כי הגוף הנהרג על ידי האדם והנשמה מסתלקת ממנה, גם היא הולכת בגולה עד זמן רצון הרוצה יתברך. ובמות כהן גדול שנשמתו הולכת למעלה, גם היא בתוך הבאים:

ואלו ג' מקושרים, כי מאחר שכתוב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים כו', ובא גם כן במופת הבריאה מהבורא, והנה בראו נדבה להטיב לזולתו על כן משגיח בכל נבראיו, ולא כהכופרים אשר יאמרוך למזימה (תהלים קלט, כ), אמרו אין משגיח אלא עד גלגל הירח. וזה ע"כ אי אפשר, כי נמצא בראם לבטלה, ואדרבה אם הם פחותי הערך בעלי חסרון ביותר צריכין השגחה,^הגה"הועוד אלו המכחישים אשר ימרוך הוא למזימה, אדרבה מה שחושבים גדולה הוא פחיתות. כי בשלמא מלך בשר ודם משגיח ומדבק בשרים גדולים לא בפחותים, כי הוא צריך להם להיות בעזרו, ואין לו תועלת בפחותים. אבל הקב"ה, הוא מחיה את כולם, ומה לו בחשובים מבפחותים. וגם איך שייך לומר בערכו חשובים, כי הכל לכלום נגדו, לא כמלך בשר ודם שהחשובים מסוג שלו: משל לאב שיש לו בנים, ואחד מהם חולה יותר משגיח עליו. ועוד זה שבחו ית' ומעלה כאומן המובהק אשר תתפרסם חכמת אומנתו כאשר יפעל בכלים בלתי נאותים ובחומר בלתי מוכן. ואחר שנתברר ההשגחה, נתברר אמונת הג', מאחר שברא העולם לכבודו לטובת הנבראים לאשתמודע אלהותו, ועתה הרסו האומות בית מלכותו, נמצא היתה פעולת הבריאה לבטלה ח"ו. על כן בהכרח האמונה שיבא העולם לשלימותו לאשתמודע אלהותו. כתוב בתורה (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. שנוי בנביאים (זכריה יג, ב) והיה ביום ההוא נאם ה' צבאות אכרית את שמות העצבים מן הארץ, ונאמר (שם) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. משולש בכתובים (תהלים כב, כח) יזכרו וישובו אל ה' כל אפסי ארץ:

ר' אושעיא אומר, בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שירידת הגשמים שקולה כנגד כל מעשה בראשית. מן התורה, שנא' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתי' (בראשית א, ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, בזמן שהרוחות נושבות על פני המים אז הגשמים יורדים. מן הנביאים מנין, שנא' (ירמיהו י, יב) עושה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים. ואומר, לקול תתו המון מים בשמים וגו'. מן הכתובים מנין, שנא' (איוב ה, ט) עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, וכתי' (איוב ה, י) הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות. ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אומר אין עננים אלא מלמעלה, שנא' (דניאל ז, יג) ואדו עם ענני שמיא וגו'. וריש לקיש אמר אין עננים אלא מלמטה, שנא' (תהלים קלה, ז) מעלה נשיאים מקצה הארץ וגו'. על דעתיה דר' יוחנן משל לאחד שכבר את חבירו בחבית של יין וקנקנה עמה. ריש לקיש אמ' לאחד שאמ' לחבירו הלויני סאה של חטים, ואומר לו הבא קופתך ובוא מדוד לך. כך אמר הב"ה לישראל אייתי ענניך וקבל מטרך. חמשה שמות יש לה לענן. עב, ענן, אד, נשיאים, חזיז. עב, שהוא מעבב את הרקיע. ענן, שהוא עושה עניים לבריות אלו על אלו, פי' מי שאין לו אצל מי שיש לו. אד, שהוא שובר לבעלי שערים. נשיאים, שהוא עושה לבריות נשואים אלו על אלו. חזיז, שהוא [עושה] חזיונות ברקיע ומשרה רוח הקדש על הבריות, כדא' חזון ישעיהו. א"ר שמעון בן גמליאל ארבעה שמות יש לה לארץ, כנגד ארבע תקופות. ארץ, תבל, אדמה, ארקא. ארץ, כנגד תקופת ניסן שהיא מריצה את פירותיה. אדמה, כנגד תקופת תשרי שהיא עשויה בולין בולין של אדמה. ארקא, כנגד תקופת טבת שהיא מורקת פירותיה.

כולם הסכימו כי המשכן הוא תבנית העולמות והשתלשלותם, ובמדרש רבה פרשת תרומה (לג, ד) פתח ר' ברכיה (דה"א כט, יא) לך ה' הגדולה כו' עיין שם. ובמדרש תנחומא בפרשת אלה פקודי המשכן (ב), זהו שאמר הכתוב (תהלים כו, ח) ה' אהבתי מעון ביתך, זה ההיכל, שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רשב"י זאת אומרת שההיכל של מטה מכוון כנגד היכל של מעלה, שנאמר (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך. אמר רבי יעקב בר אסי למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, בשביל ששקול כנגד בריאת העולם. כיצד, בראשון כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב (תהלים קד, ב) נוטה שמים כיריעה. ובמשכן מה כתיב, (שמות כו, ז) ועשית יריעות עזים. בשני (בראשית א, ו) יהי רקיע, ואומר בהן הבדלה שנאמר (שם) ויהי מבדיל בין מים למים. ובמשכן כתיב, (שמות כו, לג) והבדילה הפרוכת לכם. בשלישי כתיב מים שנאמר (בראשית א, ט) יקוו המים. ובמשכן כתיב (שמות ל, יח) ועשית כיור נחושת וכנו נחושת ונתת שמה מים. ברביעי ברא מאורות דכתיב (בראשית א, יד) יהי מאורות ברקיע השמים. ובמשכן כתיב (שמות כה, לא) ועשית מנורת זהב. בחמישי ברא עופות שנאמר (בראשית א, כ) ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף. ובמשכן כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות, ובמשכן היו הכרובים פורשי כנפים למעלה. בששי נברא אדם שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, בכבוד יוצרו. ובמשכן כתיב אדם שהוא כהן גדול שנמשח לשמש לפני ה'. בשביעי (שם ב, א) ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. ובמשכן (שמות לט, לב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויברך אלהים. ובמשכן כתיב (שמות לט, מג) ויברך אותם משה. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ב) ויכל אלהים. ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) ויהי ביום כלות. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויקדש אותו. ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) וימשח אותו ויקדש אותו:

ר' חנינא ב"ר חנינא אומר, שלש בריאות היה עושה הב"ה, בכל יום ויום מששת ימי בראשית, ובערב שבת עשה ששה, שלשה של ערב שבת ושלשה של שבת. הקדים מה שהיה לו לעשות בשבת ועשאו בערב שבת. כיצד. ביום ראשון השמים והארץ והאור, ביום שני רקיע ומלאכים וגיהנם, ביום שלישי אילנות ודשאים וגן עדן, ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, ביום ששי בהמה וחיה ורמש, אדם וחוה ונפשות. ומנין שברא ביום ראשון שמים וארץ והאור, שנא' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתי' (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור. ומנין שברא המלאכים ביום שני, דכתיב (תהלים קד, ג) המקרה במים עליותיו השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח, וכתי' בתריה עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, להודיעך שביום שברא הב"ה הרקיע ברא המלאכים. ומנין שברא גיהנום ביום שני, שנא' (ישעיהו ל, לג) כי ערוך מאתמול תפתה. יש בו אתמול ואין בו שלשום. וראיה לדבר, שלא נאמר ביום שני כי טוב. ומנין שברא גן עדן ביום שלישי, שנא' (בראשית א, יא) עץ פרי עושה פרי למינו, ובגן עדן נאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. וראיה לדבר, שכתוב בו כי טוב שני פעמים. ומנין שברא ביום רביעי שמש וירח וכוכבים, שנא' (בראשית א, טז) ויעש ה' את שני המאורות הגדולים את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטון לממשלת הלילה ואת הכוכבים. ומנין שברא ביום חמישי דגים ועופות ולויתן, שנא' (בראשית א, כ) ויאמר אלהים ישרצו המים נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו', וכתי' (בראשית א, כא) ויברא אלהים את התנינים הגדולים. ומנין שברא ביום ששי בהמה וחיה ורמש אדם וחוה, שנא' (בראשית א, כד) ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה ויהי כן. ומנין שברא נפשות, שנא' (ישעיהו נז, טז) ונשמות אני עשיתי. והעולם קיים על היראה ועל השבת, וקדמו יראה ושבת לכל מעשה בראשית, וטרם כל הזהיר הב"ה לישראל על יראת שמים ועל שמירת שבת, כדגרסינן במדרש יהי אור בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, בבראשית ירא, שבת. כיצד, את השמים ואת הארץ. את השמים, הרי יראת שמים. ואת הארץ. זש"ה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, הרי יראת שבת.

ובמ' שנטמתם חסר א' כתיב, רומז על הנחש שעלה נרמז (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, שהפרידה אל"ף מן אמת והוציאה שקר על הבורא ית' שברא את העולם במדת אמת כמו שכתבתי בכמה מקומות, כי בראשית הבריאה נרמז אמת בראשית ברא אלהי"ם א"ת (בראשית א, א), סופי תיבות אמת. וכן בחתימת הבריאה (שם לא) וירא אלהים את כל אשר עשה סופי תיבות אמת, ובהפריד' האל"ף וחסרה א' מן אמת נשאר מת, כי הביאה מיתה לעולם. אבל לתוספת קדושה יש הויה אמיתית ממנו יתברך, כי מסייע ממש ומוסיף קדושה:

וקודם שברא הקב"ה את עולמו היה הוא ושמו בלבד נסתר ונעלם בהעלמה המוחלטת, ובארתי זה הענין במקום אחר באורך וברוחב ובעומק. ואח"כ כשעלה ברצונו להוות עולמו, כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים, ואח"כ כתיב (שם ב, ד) ביום עשות ידו"ד אלהים, כי שם ידו"ד הוא נסתר:

וענין ראה נתתיך הוא כענין (דברים ב, כד) ראה נתתי לפניך את סיחון מלך האמורי, שכפת הקב"ה שר האמורי לפני רגליו של משה (עי' דב"ר א, יט). ומתחלה על צבא המרום במרום, ואח"כ על מלכי האדמה באדמה. זהו ראה נתתיך, כי הרי לפניך שר של מצרים כפות תחת רגליך והוא היה שר גדול ורם כמו שאיתא בזוהר (ח"ב ו, א) בארוכה בפסוק (שמות א, ח) ויקם מלך חדש, קימה הוה לי' דאתקף וקם ההוא ממנא שולטנא דמצרים ואתייהב לי' תוקפא ושולטנותא על כל שאר עמין, דהא בקדמיתא אית לי' שולטנותא לההוא ממנא דלעילא, ולבתר לעמא לתתא גדולה כו', עיין שם באורך. על כן משה עלה אל האלהים והכניעו. וישראל עלו למעלה להיותן צבאות השם ויקבלו התורה. ובב"ר (א, א) אמרו, בראשית (בראשית א, א), בשביל התורה וישראל, התורה נקרא (משלי ח, כב) ראשית דרכו, וישראל נקראו (ירמיה ב, ג) ראשית תבואתו. עוד אמרו (שם ג) בראשית בשביל משה, שנאמר (דברים לג, כא) וירא ראשית לו:

ויקהל ה' וגו' אלה פקודי המשכן. במדרש תנחומא (פקודי) בזהו מה שאמר הכתוב (תהלים כו, ח) ה' אהבתי מעון ביתך, זה ההיכל כו' שהוא מכוון במקום משכן כבודך. אמר רשב"י זאת אומרת שההיכל שלמטה מכוון כנגד ההיכל שלמעלה, שנאמר (שמות ט״ו:י״ז) מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך. אמר רבי יעקב בר אידי (לפנינו הגירסא ב"ר אסי) למה הוא אומר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך, ששקול כנגד בריאת עולם. כיצד, בראשון כתיב (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתיב (תהלים קד, ב) נוטה שמים כיריעה, ובמשכן כתיב (שמות כו, ז) ועשית יריעות עזים. בשני (בראשית א, ו) יהי רקיע ואומר בהן הבדלה שנאמר (שם) ויהי מבדיל בין מים למים, ובמשכן כתיב (שמות כו, לג) והבדילה הפרוכת לכם. בשלישי כתיב מים שנאמר (בראשית א, ט) יקוו המים, ובמשכן כתיב (שמות ל, יח) ועשית כיור נחושת וכנו נחושת ונתת שמה מים. ברביעי ברא מאורות שנאמר (בראשית א, יד) יהי מאורות ברקיע השמים, ובמשכן כתיב (שמות כה, לא) ועשית מנורת זהב. בחמישי ברא עופות שנאמר (בראשית א, כ) ישרצו המים [שרץ] נפש חיה ועוף יעופף, ובמשכן כנגדן לעשות קרבנות כבשים ועופות, ובמשכן (שמות כה, כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. בששי נברא אדם שנאמר (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו בכבוד יוצרו, ובמשכן אדם שהוא כהן גדול שנמשח לעבוד ולשמש לפני ה'. בשביעי (בראשית ב, א) ויכלו השמים והארץ, ובמשכן כתיב (שמות לט, לב) ותכל כל עבודת. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויברך אלהים, ובמשכן כתיב (שמות לט, מג) ויברך אותם משה. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ב) ויכל אלהים, ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) ויהי ביום כלות. בבריאת העולם כתיב (בראשית ב, ג) ויקדש אותו, ובמשכן כתיב (במדבר ז, א) וימשח אותו ויקדש אותו. ולמה המשכן שקול כנגד שמים וארץ. אלא מה שמים וארץ הם עדים על ישראל דכתיב (דברים ל, יט) העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. אף משכן עדות לישראל, לכך נאמר ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך וגו', עד כאן לשונם:

פנימיות הסוד של משא ומתן באמונה של מעלה. הנה הש"י נושא ומקבל התעוררות מלמטה למעלה, ונותן הברכה מלמעלה למטה. והכל ע"י האמונה סוד מדת מלכות.^הגה"הזה לשון מהרמ"ק בספר תפלה למשה, יזהר מאוד שישא ויתן באמונה. והענין שהאמונה היא מלכות סוד הקדושה אומנתן של ישראל, וישא ויתן בה כדי שיהיה הכל בתוך הקודש, ולא יצא לחוץ אל מקום הפקר והחצונים שמה שוכנים, ויהיה לו באמונה הוא שפע קדושה. ומה שיהיה לו בשקר הוא שפע סמאל ולילית, והרי זה דומה לעבודה זרה. לכך תחלת הדין נשאת ונתת באמונה (שבת לא, א), ששם ישא ויתן עם חביריו, שהרי האמונה הוא עיקר אחיזה לישראל:
ואפילו שישא ויתן עם הגוי לא יהיה אלא באמונה, עם היות שהגוי בחוץ, לא יצא לחצונים בשביל הגוי. והעד על זה יעקב, (בראשית לא, נג) וישבע יעקב בפחד אביו יצחק, כיון שבא לצד לבן נשבע לו באמונה. ומפני שלבן חצוני, הראה לו אותם הפנים קדושים העומדים בפני החצונים, והיינו בפחד אביו יצחק שיש שם בחינה באמונה הקדושה ולהאחז הגוי בחלקו שם. ולכך לישראל עם חביריו הרי הוא וחביריו שני ווי"ן, והאמונה בין שני הצדיקים. ואם הוא גוי, האמונה פניה הקדושים לצדו, ופניה אשר לה לצד הגוי, ולכך תמיד דבק באמונה, זולתי השבת אבידה שדרך האיש תפארת לחזור על אבידתו מלכות, והמחזיר אבידה לישראל גם קושר המלכות עם התפארת ומחזירה אל יחודה. הגוי אבידתו היא לילית והוא סמאל, ואם יחזיר לו אבידה יהיה קושר לילית עם סמאל, לכך מפחד שיצטרך להחזירה טוב שלא יטלנה ולא יבא לקשר החצונים כו', עד כאן לשונו: ואם האדם למטה נושא ונותן באמונה, אז הולך בדרכי קונו. וכמו שחותם הקב"ה אמת (שבת נה, א), כן תמצא בבריאת ששת ימי בראשית שהם ימי המעשה של משא ומתן חתום אמת ו' פעמים, כמו שזכרו המפרשים. א' (בראשית א, א) בראשית ברא אלהים את. ב' (שם ד) וירא אלהים את. ג' (שם כא) ויברא אלהים את. ד' (שם כז) ויברא אלהים את. ה' (שם לא) וירא אלהים את. ו' (שם א) ברא אלהים את:

וּמִזֶּה הוּא הִתְעוֹרְרוּת אֶל הָאָדָם, שֶׁיָּשִׂים עֵינוֹ וְהַשְׁגָּחָתוֹ הַגְּדוֹלָה עַל בָּנָיו לְלַמְּדָם בְּתוֹרַת ה' וּלְהַדְרִיכָם בְּיִרְאַת ה', כִּי בְּרָא מְזַכֶּה אַבָּא. וּמִי שֶׁמֵּת לוֹ אָבִיו אוֹ אִמּוֹ — יִזָּהֵר אוֹתוֹ הַבֵּן לוֹמַר קַדִּישׁ וְ'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' בְּכָל כֹּחוֹ, כִּי בַּאֲמִירָתוֹ הוּא מֵבִיא לְמַעְלָה נִשְׁמַת אָבִיו לְגַן עֵדֶן הָעֶלְיוֹן. וְלֹא כְּיֵשׁ הַמְּקִלִּין בַּקַּדִּישִׁים, שֶׁהוּא בְּעֵינֵיהֶם כַּאֲחוּכֵי וּטְלוּלֵי, וּמַמָּשׁ הֵן מְלַגְלְגִין עַל אֲמִירַת הַקַּדִּישׁ, וְלֹא יוֹדְעִים שֶׁכָּל מַעֲשֵׂי שָׁמַיִם וָאֶרֶץ תְּלוּיִין בַּאֲמִירַת הַקַּדִּישׁ, כִּי 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמַיָּא' הֵם עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת. כְּנֶגֶד זֶה יֵשׁ עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן שֶׁבַּתּוֹרָה: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ — בְּסוֹד 'כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ'. וְכֵן פָּסוּק רִאשׁוֹן שֶׁבַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֵן עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה אוֹתִיּוֹת 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר'. וְלָכֵן הָיָה מְצַוֶּה רַבֵּנוּ יְהוּדָה חָסִיד: כְּשֶׁמַּתְחִיל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קַדִּישׁ, יֹאמְרוּ הַקָּהָל פָּסוּק 'וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים וְגוֹ'', וְאַחַר כָּךְ — 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא' וְסוֹדוֹ מְבֹאָר בַּסֵּפֶר 'מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת', אֹפֶן ריב, עַיֵּן שָׁם.

ואלה המשפטים וגומר. בשמות רבה (ל, יג) הדא הוא דכתיב (משלי כט, ד) מלך במשפט יעמיד ארץ, זה הקב"ה שברא את עולמו בדין, שנאמר (בראשית א, א,) בראשית ברא אלהים. ברא ה' לא נאמר, אלא אלהים. ויאמר ה' יהי רקיע אינו אומר, אלא אלהים, וכן כולהון. וכן דוד אומר (תהלים עה, ח) כי אלהים שופט, ללמדך שבדין נברא העולם. ואיש תרומות יהרסנה, זה אדם. מה דרכה של אשה בשעה שהיא מבקשת להפריש חלתה מגבלת את הקמח ואח"כ נוטלת חלה, כך עשה האלהים גבל את העולם ואח"כ נטל אדם, שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ, ואח"כ וייצר. כיון שחטא, אמר לו אלהים (שם ג, יז) ארורה האדמה בעבורך, לכך נאמר ואיש תרומות וגו':

מִתְּחִלַּת בְּרִיאַת הָעוֹלָם רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין הָעוֹלָם יָכֹל לְהִתְקַיֵּם בַּדִּין. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? שִׁתֵּף שֵׁם הָרַחֲמִים וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים — בְּמִדַּת הַדִּין, כִּי מִדַּת 'אֱלֹהִים' הוּא דִּין. וְאַחַר כָּךְ כְּתִיב: בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

עוד תדע, רז"ל אמרו (שבת נה, א) חותמו של הקב"ה אמת, ופירשו המקובלים רומז לאהיה אשר אהיה, וחומתו שחתם הקב"ה שש קצוות דהיינו מעלה ומטה וד' רוחות היה בששה צירופים אותיות יה"ו כדתנן בספר יצירה. הרי אדי"ד וידו"ד ענין אחד סוד החותם, על כן אמת חותם מעשה בראשית בתחלה ובסוף. בתחילה (בראשית א, א) בר"א אלדי"ם את, סופי תיבות אמת. ולבסוף (שם לא) וירא אלהים את כל אשר עשה, ויר"א אלהים את סופי תיבות אמת. ואמת שהוא אדי"ד אשר אדי"ד הוא החותם, ושם יד"ו הוא החותם, ושם יד"ו הוא חותם ו' קצוות, והכל משם ידו"ד הנכלל באות יו"ד כמו שכתבתי לעיל, והוא סוד עשרה מאמרות המתייחדים בנקודה בחכמה שהוא היולי הנעלם, כי הנקודה מתלבשת בתוך עשרה מלבושים שהזכירו בפסיקתא (עי' פס"ר לז, ו, ואוצר המדרשים יאשיהו ד) ושלבש הקב"ה בבריאת עולם. וכן ביוצר של ראש השנה, מלך בעשרה לבושים כו', ועל זה נאמר (תהלים צג, א) ה' מלך גאות לבש, רומז להתגלות י' ספירות משרשם העולה בנקודה, והנקודה משורש שורשה, ומסוד ראשית הגלוי שהוא ראשית המחשבה. וישראל עלו במחשבה ושם מתדבקין הקב"ה ותורה וישראל, כמו שכתבתי לעיל:

ומקודם אבאר מאמר ר' יצחק שהביא רש"י (בראשית א, א), מאי טעמא פתח בבראשית, משום (תהלים קיא, ו) כח מעשיו הגיד לעמו כו'. כי יש בזה המאמר לדקדק לפום ריהטא קושיא גדולה הוא זה, הקב"ה בראה ברצונו נתנה וברצונו נטלה, וכי דינא הוא כך, הנותן מתנה לאחד ברצון טוב וכי יוכל אח"כ לקחת ממנו, אף שמתחילה היתה שלו, מכל מקום מאחר שנתנה המתנה מתנה: