Musar על ישעיהו 1:16

ויש שנהגו לטבול ערב יום הכפורים, ואמר רב עמרם טובל אדם בשעה שביעית ומתפלל מנחה. וכתב הרא"ש ז"ל שאין מברכין על טבילה זו כלל, הואיל ואינה לא תקנת גאונים, בלבד שלא מצינו בתלמוד רמז לטבילה זו, ואינה לא יסוד גאונים ולא מנהג נביאים, ולא עדיפא מערבה דאמ' חביט חביט ולא בריך משום שאינה אלא מנהג נביאים. ואי משום דר' יצחק דאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל, היינו לטהר עצמו מכל טומאות ולהזות עליו שלישי ושביעי, והאידנא אין לנו טהרה, וכיון שאין בעלי קראין טובלין כל השנה, אין חובה לטבילה זו, ואין מברכין עליה. אלא שנהגו העם לטהר עצמן מקרי ביום הכפורים, וסמכו על מדרש פירקי ר' אליעזר שיהיו נקיים כמלאכי השרת ביום הכפורים. והכל הולך אחר המנהג. דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים וכו' ע"כ. ומ"מ מנהג יפה הוא לטבול אדם בערב יום הכפורים, כדי להיות נקי ביום הכפורים מבית ומחוץ, מבית שיעשה תשובה ויתודה על חטאיו ופשעיו כדי שיהא מקובל לפני אביו שבשמים, ומחוץ ברחיצה ובטבילה, שנא' (ישעיהו א, טז) רחצו הזכו וגו'.

וכן כל תוספות הקדושות בסוד המוספים רומזות על העתיד. ראש חודש, כתיב (שמות יב, ב) החודש הזה לכם, ישראל מונין ללבנה. ואמרו במ"ר בפרשת בא (טו, כו), כי גדולות ישראל כמו אור הלבנה, מן אברהם אבינו עד שלמה המלך היו ט"ו דורות אז אור הלבנה במילואה, וישב שלמה על כסא ה'. וכמו שמט"ו יום ואילך ממעט אור הלבנה עד תשעה ועשרים לחודש ואז היא לגמרי פגומה, כך סך דורות היו משלמה עד צדקיהו, וכתיב (מ"ב כה, ז) ועיני צדקיהו עיור. אמנם לעתיד אור חדש על ציון תאיר ויהי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וגו' (ישעיה ל, כו), זהו סוד מוסף ראש חודש. וסוד מוסף שבת, הוא עולם שכולו שבת. וסוד פסח, בפסח נגאלו ישראל ובפסח עתידין ליגאל (שמו"ר יח, יב), כדכתיב (מיכה ז, טו) כימי צאתך ממצרים כן אראנו נפלאות, ויהי' תוספות רוח הקודש. ושבועות שהוא זמן מתן תורה, יהיה לעתיד תוספות ידיעה בברית חדשה ומלאה הארץ דעה. וסוכות שהן לצל, נשב בצל שדי. וראש השנה שעליו אומרים זה היום תחילת מעשיך שהוא חידוש הבריאה, זה יהיה לעתיד, כי אז תתחדש הבריאה ותחזור לכוונה שהיתה תכלית הבריאה, ואז ישמח ה' במעשיו. ויום כפורים, כי לעתיד יכופר עון ויבוקש עון ולא ימצא כמו שנאמר (ירמיה נ, כ), כי אסלח לאשר אשאיר. ולעתיד אלה הם מועדי. אבל כשחטאו, כתיב (ישעיה א, יד) חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי. ולעתיד יהיו מקראי קודש קרואי העדה בנצחיות הגוף והנפש בסוד (שמות יב, טז) אך אשר יאכל לכל נפש, האכילה סוד הגוף, והנפש סוד הנפש, כי מלאה הארץ דעה, אף הארציית שהוא החומר יהי' דעה זך ונקי, ויקויים (במדבר כו, ב) שאו את ראש, שהוא נשיאות ראש. ונמנו כאן דור דעה עדה השלימה, וזהו אחר המגיפה כי לעתיד (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח, כי במנין הראשון שלטה בהם מדת הדין, ובמדבר תמו ומתו ולא נכנסו לארץ. ובמנין הזה כתיב (במדבר כו, נג) ולאלה תחלק את הארץ. ולעתיד (שם ס, כא) ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ:

הא למדת שהמשכן על ג' חלקים, כנגד ג' חלקי המציאות, שעליהם אמר דוד ע"ה (תהלים קג, כ-כב) ברכו ה' כל מלאכיו גבורי כח. ברכו ה' כל צבאיו. ברכו ה' כל מעשיו. וכן שלמה בנו אחז הדרך הזה לרמוז בג' פסוקים זה אחר זה. בפסוק ראשון (שה"ש ה, יג) לחייו כערוגת הבשם. השני (שם טו) ידיו גלילי זהב. הג' (שם טו) שוקיו עמודי שש עכ"ל (רבינו בחיי)^הגה"הובצרור המור דרך אחר במאמר הנ"ל ה' אהבתי מעון ביתך. הרי כל מלאכת המשכן רמוזה במעשה בראשית, לרמוז כי לפי שבחטא אדם הראשון ובחטא העגל היו כל מעשה בראשית רפוים, וכמעט העולם היה מתמוטט, רצה הקב"ה לברא עולם חדש ולחזקו ולהעמידו על בוריו במעשה המשכן. וזהו שאמר במאמר מה טעם אהבתי מעון ביתך, לפי ששקול כנגד בריאת עולמך. כי ענייני המשכן נתנו קיום לענייני העולם, ולכן הוצרך הכתוב לומר במשכן ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים לקיים ולחזק ימי בראשית, כמו שנפרש במקומו בעזר השם יתברך. ולכן כל הדברים הכתובים במעשה בראשית נכתבו כנגדם במעשה המשכן, וכל זה רמוז ביום השישי, שבו נברא אדם הראשון ונתרחק, ובמשכן נתקרב אדם אחר כנגדו, והוא אהרן דכתיב (שמות כח, א) ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. וזה שאמר הוקם המשכן סתם, למעלה ולמטה:
ועוד רמזו בזה המאמר באומרם כתיב במעשה בראשית ויכלו, וכתוב במשכן ותכל, להורות כי כמו שבפרשת ויכלו השמים רמוזים כל ג' עולמות, עולם המלאכים ועולם הגלגלים ועולם התחתונים, ולכן כתיב שלוש פעמים ביום השביעי כמו שכתבתי שם, כן במעשה המשכן רמוזים כל הג' עולמות. עולם העליון הוא כנגד לפני ולפנים, ששם הארון והכרובים שהיו פורשים כנפים למעלה, כמו שכתוב במלאכים (ישעיה ו, ב) שש כנפים לאחד. עולם האמצעי הוא עולם הגלגלים, כנגדו היה השלחן והמנורה, שהם כנגד ד' המאורות שמש וירח וכוכבים, והשמים יריקו טל ומטר להוציא לחם ולערוך שלחן כלחם הפנים, וזהו (שמות כו, לג) והבדיל[ה] הפרוכת לכם בין קודש ובין קודש הקדשים. עולם התחתונים הוא עולם ההויה וההפסד, כנגדו היה מזבח העולה ששם שוחטים ומקריבים הקרבנות, ולכן תמצא שהיה מקומו פתח אוהל מועד, דכתיב (שם מ, כט) ואת מזבח העולה שם פתח משכן אהל מועד. והכיור היה שם בין אהל מועד ובין המזבח ויתן שמה מים לרחצה, כי זה לזה העולם שצריך האדם לרחוץ בו מטומאתו, לפי שהוא עולם המעשה, וכתיב (ישעיה א, טז) רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם, בענין שיהיו מוכנים לבוא אל עולם העליון, וזהו שאמר שם (שמות מ, לב) בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו. ואם לא ירחצו בזה העולם, שוב לא יאמרו מים מים, משום שנאמר (תהלים קא, ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, כי מי שלא טרח בערב שבת לא יאכל בשבת (ע"ז נ, א). ולכן כמו שכתוב שם ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שהוא רמז לכל ג' העולמות, על כן אמר במשכן ותכל כל עבודת משכן אהל מועד שזה רמז לכל הג' עולמות. ולכן אמר ה' אהבתי מעון ביתך, משום ששקול כנגד משכן כבודך, ומשכן כבודו הם כל הג' עולמות. כי פעמים נמצא בעולם העליון, ופעמים בעולם הגלגלים, ופעמים מלא כל הארץ כבודו, כמו שרמזתי בפרשת בראשית על מלת בצלמו:
ולכן בזאת הפרשה כלולים כל אלה הדברים, ארון וכפורת וכרובים שהם כנגד עולם העליון, ואחר כך שלחן ומנורה כנגד עולם אמצעי, ואחר כך מזבח העולה כנגד עולם התחתון שהיה פתח משכן אהל מועד, ואחר כך חצר המשכן שהוא כמו התחלה לכנוס למשכן. ולכן אחר שכתב מזבח העולה שהיה נחשת, רמז שהיה מכפר על נחש הנחושת המפתה לאדם הוא יצר הרע, וצוה לעשות סירותיו לדשנו ולהסיר המותרות. כתוב מיד (שמות כז, ט) ועשית את חצר המשכן לפאת נגב תימנה מאה באמה, להורות שהעולם הזה הוא רוחב מאוד בתענוגיו, יכול אדם לשוט בארץ ולהתהלך לארכה ולרחבה ולפרוץ ימה וצפונה ותימנה ומזרחה בד' הפאות. וזה רמז שהיה לפאת נגבה מאה אמה ועמודיו עשרה ואדניהם עשרים נחשת, לרמוז שיש לו סומכים ועמודים לסומכו עם עדרי חביריו, כאומרם אכול ושתה, וכן רודפים אחר השררה והאדנות להתפתות עם עצת נחש הנחושת, באופן שווי העמודים וחשוקיהם ותאוותיהם כוסף וחמדה. וכן לפאת צפון זאת המדה עצמה ק' באמה, לרדוף אחר העושר, כדכתיב (איוב לז, כב) מצפון זהב יאתה. ורחב החצר לפאת ים חמשים אמה עמודיהם עשרה (שמות לח, יב), לרמוז שבזה המנין האדם הולך לימי הזקנה או קרוב להם, והולך זה העולם ומתמעט לו. ואינו מוצא אלא נ' אמה לפאת מערב, לפי שהשכינה במערב, וגם כן אינו מוצא עוזרים רבים כבראשונה, אלא עמודיהם עשרה ואדניהם עשרה, ובראשונה היו העמודים עשרים. וכן לרוח מזרח נ' אמה, להורות שהולך גם כן ומתמעט כשראוי לילך באור החיים. ולפי שאז אינו מוצא כל כך עוזרים, אמר בכאן עמודיהם שלושה ואדניהם שלושה. ולהורות על זה אמר שכל כלי המשכן וכל יתדותיו וכל יתדות החצר נחשת, לרמוז על נחש הנחשת:
ואנו מקווים שיבא זמן שירחיק הצפוני מעלינו, ויבוא משיח צדקנו ויקבץ גליותינו מד' הפאות, ויכלו המלכיות ד' המה קטני ארץ, כמוזכר בזאת הפרשה במדרש השכם (אוצר המדרשים ו) בפסוק וזאת התרומה, זהב כנגד גלות בבל דכתיב ביה (עי' דניאל ב, לח) אנת הוא רישא דדהבא. וכסף גלות מדי דכתיב ביה (אסתר ג, יא) הכסף נתון לך. ונחשת כנגד מלכות יון דכתיב ביה (עי' דניאל ב, לב) מעוהי ודרעוהי די נחש. ותכלת וארגמן וגו'. ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום דכתיב ביה (בראשית כה, ל) מן האדום האדום הזה, וכתיב (ישעיה סג, א) מי זה בא מאדום. שמן למאור זה מלך המשיח שנקרא זית רענן זית זך, שעתיד להאיר לישראל מתוך החושך, דכתיב (ישעיה מט, ט) לאמור לאסורים צאו וגו', וכתיב (שם ס, ג) והלכו גוים לאורך. אבני שוהם ואבני מלואים כנגד ישראל שנקראו אבן ישראל, וזאת האבן שראה דניאל, דכתיב (עי' דניאל ב, לד) עד די אתגזרת אבן וגו'. ואומות העולם נמשלו לחרס, דכתיב (ישעיה ל, יד) ושברה כשבר נבל יוצרים. והמשל אומר נפל כיפא על קדירה ווי לקדירה, נפל קדירה על כיפה ווי לקדירה. ולכן נמשלו ישראל לצורים, דכתיב (במדבר כג, ט) מראש צורים אראנו, לשבור נבלי חרש. ואז בונה ירושלים ה', ויתקיים (שמות כה, ח) ועשו לי מקדש וגו', עד כאן::