Musar על איוב 23:13

אחדות - אחדות היא עמוד גדולה לתקון עולם ולקים כל דבר, ורוח המקום נוחה מאד מדבר זה, עד שאמרו רבותינו ז''ל על פסוק (איוב כג יג) ''והוא באחד'' ''אחד'' לא נאמר, אלא ''באחד'', שאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות. וגדולה מזו אמרו על פסוק (הושע ד יז) ''חבור עצבים אפרים הנח לו'', שאפלו אם עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות אין מדת הדין יכולה לשלט בהם (תנחומא צו ז). וזה היה הטעם שלא עשה הקדוש ברוך הוא כליה בדור הפלגה כמו בדור המבול, לפי שהיה באחדות. וזה אצלי פשט הכתוב (בראשית יא ו) ''הן עם אחד ושפה אחת לכלם''. ועתה כיון שהם באחדות לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, שאין מדת הדין יכולה לשלט בהם. הבה נרדה ונבלה שם שפתם (שם ז) שלא ישמעו איש שפת רעהו, כדי שיכנס מחלקת ביניהם ויהא מקום למדת הדין לשלט בהם:

וזה רומז הפסוק (איוב כג, יג) והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש, אמר שהוא באחד, הוא באחדותו הפשוט אף אחר שהמציא הנמצאים. ומי ישיבנו, רצה לומר אין מי שישיב על זה ולפקפק איך אפשר מאחדות ריבוי והרכבה וגשמית. כי נפשו אותה ויעש, רצה לומר כי רצונו היה כך ולא בהכרח, רק נפשו חשקה להוות והויה כפי רצונו. אח"כ אמר בסיפא דקרא (פסוק יד) וכהנה רבות עמו, רצה לומר אף שאמרתי לך כי נעשה הכל ברצון, לא תאמר כי הם נפרדים ממנו רק נעשה כך באין טעם ברצון, לא תאמר כך, רק אלו הרבות הם עמו ויצרם בחכמה, כי כל המציאות כמנורה של פרקים זה מקושר בזה וזה בזה. מתחלת נקודה ראשונה, עד אחרונה האצילות בסוד עילה ועלול, ומאצילות לבריאה, ומבריאה ליצירה, ומיצירה לעשיה לעולם הגלגלים, ואח"כ ליסודות עד יסוד הארץ שהוא נקודה התחתונה הגשמיות, והכל מצד הרצון בנדבה לא בחיוב. וכמה נפלא כי נקודה הראשונה מהאצילות סוד הרצון, והכתר הוא הרצון כמו שכתבתי לעיל. ונקודה האחרונה דהיינו הארץ נקרא ארץ על שם רצון, כמבואר בזוהר פרשת בראשית (ח"א יב, א) ויקרא אלהים ליבשה ארץ (בראשית א, י) זה לשונו, ומה דהוות יבשה אתעבידת ארץ, למעבד פירין ואיבין, ולנטעא אילנין. והיינו דכתיב ויקרא אלהים ליבשה ארץ, בההוא יחודא דלתתא ארעא רעוא שלים כדקא יאות, ועל דא כי טוב כי טוב תרי זמני, חד יחודא עילאה, וחד יחודא תתאה, כיון דאתאחיד בתרין סטרין. מכאן ולהלאה תדשא הארץ דשא, אתתקנת למעבד פירין ואיבין כדקא יאות, עכ"ל:

ובענין לימוד משנה ותלמוד איזה מהן להיות רוב עסקו בו, איתא במציעא פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"ג) (א), תנו רבנן העוסקים במקרא, מדה ואינו מדה. במשנה, מדה ונוטלין עליה שכר. בתלמוד, אין לך מדה גדולה מזו. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. הא גופא קשיא, אמרת בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו, והדר אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד. א"ר יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו, שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר תלמודא. הדר דרש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד^הגה"הוהראקנט"י פרשת יתרו לאחר שהאריך וכתב שתורה שבכתב היא תפארת ותורה שבעל פה היא מלכות, כתב וזה לשונו, והנה המסכתות הנשפעות מהמדה ההיא הם ששים כמה דאת אמר (שה"ש ו, ח) ששים המה מלכות, רצה לומר הנשפעות ממדת המלכות. וכנגדן אמרו רז"ל (גיטין ע, א), שתין מיני חמרא הוו, המשובח שבכולן הוא האדום והרמז בו לשחיטת קדשים, ונתחברו המסכתות האלו בשיתא סדרי משנה הכוללת הכל בשש קצוות. והבן מה שאמרו רז"ל (גיטין ס, ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, כי כל אחד הפך חברו. על תורה שבעל פה רמז הכתוב (תהלים מה, יד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. ומאחר שאין לה סמך אלא מתורה שבכתב, אין לקבוע לה מקום אחר רק עליה, מפני סוד הנשיקה:
והמצוה שבתורה שבע"פ לישא וליתן בה דוגמת המדה ההיא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפ"ק דתענית (ח, א), אמר ר' חנינא, מאי דכתיב (משלי כז, יז) ברזל בברזל יחד, למה נמשלו תלמידי חכמים כברזל, לומר לך מה ברזל כל אחד מחדד את חבירו, אף תלמידי חכמים מחדדים זה את זה בהלכה. והבן למה המשילו לחדוד הברזל:
ובמדרש ילמדנו, והוא באחד ומי ישיבנו (איוב כג, יג), כשם שהשואל שואל למטה כך למעלה, שנאמר (דניאל ד, יד) בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא. כשם שנושאין ונותנין בהלכה למטה, כך נושאין ונותנין בהלכה למעלה. ובירושלמי דפאה (ב, ד) גרסינן, אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו נאמר למשה בסיני. מדרש רות, וזאת לפנים בישראל (רות ד, ז), אין זאת אלא תורה. על התעודה זו תלמוד ירושלמי, שנאמר (ישעיה ח, טז) צור תעודה חתום תורה בלימודי. צור תעודה, בארץ ישראל, שם נקראו למודי ה' ולא בחוץ לארץ. וכתיב (שם כ) לתורה ולתעודה ועל התמורה, זו תלמוד בבלי שבחוץ לארץ שחלפו הלשון והדת, והכל היה לפני הקדוש ברוך הוא קודם שברא העולם. וכשתבין מה שכתבתי, תבין מה טעם נמנעו רבינא ורב אשי מלעשות פסקי התלמוד לבד המשא ומתן, כי הוא העיקר, והבן זה:
והחייט פרק מערכות השמות, הביא דברי רבי מנחם רקנאט"י בספר טעמי מצות, ושם כתוב בזה הלשון, והתורה שבעל פה מצוה היא לפלפול שיטת ההלכה, כי כל זה הוא כנגד מה שהתורה שבעל פה רומז אליה, על כן צריך לתת לה חלקה כפי הראויה לה. ובזה יוצק הזהב רותח בפי האומרים מה לנו לצרה הזאת ללמוד כל ששה סדרים ולאבד בהם שנותינו יותר טוב הוא ללמוד הפסקים, ולהתעסק אחרי כן בחכמות אחרות. אמנם תלמוד גדול לישא וליתן בהלכה כמו שבארנו למעלה הסוד הרמוז בו, עד כאן לשונו::