Musar על איוב 29:4

ואם מתאוה נפשו לעסוק ולהיות שונה הלכות, יעסוק סוף פרק המפלת (נדה) דף ל' ע"ב, דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו כו' לפנקס שמוקפל ומונח ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על שתי ארכבותיו, ושתי עקביו על שתי עגבותיו, וראשו על ברכיו, ופיו סתום וטיבורו פתוח. אוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא ריעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם, נפתח הסתום ונפתח הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפי' שעה אחת. ונר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (איוב כט, ג) בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חושך. ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן, ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר (שם ב) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. ואיזהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים, הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדין אותו כל התורה, שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלהי עלי אהלי. מאי ואומר, וכי תימא נביא הוא דקאמר, תא שמע בסוד אלוה עלי אהלי:

ודע כי ענין יצר טוב ויצה"ר הוא כדמות יעקב ועשו. שלפי הנגלה עשו הוא הבכור, מאחר שיצא ראשון. אבל באמת יעקב הוא הבכור הטיפה ראשונה, כמו שפירש רש"י פרשת תולדות (בראשית כה, כו), ועשו שיצא ראשונה הוא הקליפה הקודם לפרי שהוא יעקב. כן באמת הנשמה קדמה לגוף, כי הנשמות נבראו כבר בבריאת עולם, וגם קודם שנולד משביעין אותו שילך בדרך הטוב כמו שאמרו רז"ל (נדה ל, ב) על פסוק (ישעיה מה, כג) תשבע כל לשון. וגם תינוק בזמן שהוא במעי אמו שנר דולק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, כדאיתא בפרק המפלת (נדה שם), והנר משל האור הבהיר שהנפש מתלבשת בו ונכללת ממנו, אשר מתוכו צופה ומביט, והיא ההשגה והידיעה בייחוד האל שהוא מסוף העולם ועד סופו ראשית המחשבה וסופה, ומזה עומד על סתרי התורה והטעמים המופלאים וכמו שאמרו שם ומלמדין אותו כל התורה כולה שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי וגו', ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלוה עלי אהלי. ובגיחו מרחם משכחין ממנו כל מה שראה וידע והשיג, והוא אמרם שם (נדה שם) וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה. וטעם הדבר, כדי שלא יהיה מוכרח במעשיו, ויהיה לו הבחירה ויבחר בטוב, ואז בצאתו להגילוי מקדים יצר הרע ליצר טוב כדרך הקליפה הקודמת לפרי, ואדם עיר פרא יולד (איוב יא, יב), ויצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח, כא), עד אחר זמן בהגיעו לגדלות פועל בו היצר טוב. והנה לפי מראות עין נראה כי היצה"ר יותר זקן מיצר הטוב, ולו משפט הבכורה. אבל באמת הוא להפך:

נפש כי תחטא וגומר או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד, כג). בזוהר (ח"ג יג, א-ב) כתב הרבה התעוררות באלו הפסוקים. והמכוון יאמר או הודע אליו חטאתו שכבר הודיעוהו (בצרור המור) מן השמים קודם שיבא לעולם, כאומרו (ירמיה א, ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך, כי שם מודיעים לאדם ומאירים אותו כנר דלוק על ראשו להדריכו וללמדו דרכי הש"י, ולהשביע שילך בדרכי השם. כמוזכר בסדר טהרות (נדה ל, ב) דרש ר' שמלאי הולד דומה במעי אמו וכו', ונר דלוק על ראשו ומביט מסוף העולם ועד סופו וכו', ומלמדין אותו כל התורה שנאמר (משלי ד, ד) ויורני ויאמר לי וגו', ואומר (איוב כט, ד) בסוד אלוה עלי אהלי וגו'. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר (עי' ישעיה מה, כג) כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון וגו'. ומה שבועה משביעין אותו. אומרים לוי הוי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם אומרים עליך צדיק אתה הוי אתה בעצמך כרשע, והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הרי הוא בא ונטלה ממך, עד כאן: