Musar על איוב 38:6

וּבִפְרָט בְּעִנְיַן שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן, דְּאִם יַתִּיר, חַס וְשָׁלוֹם, לְנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מִכַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמִמֵּילָא בְּוַדַּאי לֹא יִמְנַע אָזְנָיו גַּם כֵּן מִלִּשְׁמֹעַ תָּמִיד לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת וּלְקַבְּלָם, וְגַם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לוֹ אַחַר כָּךְ מַה לְּסַפֵּר, דְּזוֹ הִיא מִדַּת הוֹלֵךְ רָכִיל לֵילֵךְ וְלִשְׁמֹעַ בְּמָקוֹם אֶחָד כְּדֵי לִמְכֹּר הַסְּחוֹרָה הַזּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר כְּמוֹ הָרוֹכֵל בִּסְחוֹרָתוֹ, [כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים וּבְפֵרוּשׁ רַשִּׁ"י בַּחֻמָּשׁ], וְאִם כֵּן יְקַלְקֵל בְּחַיָּיו אֶת חוּשׁ הַדִּבּוּר וְחוּשׁ הַשְּׁמִיעָה, וּבְוַדַּאי יֵעָנֵשׁ כְּנֶגְדָּם לֶעָתִיד לָבוֹא בְּנַפְשׁוֹ בְּאֵלֶּה שְׁנֵי הַחוּשִׁים גּוּפַיְיהוּ שֶׁהֵם הַדִּבּוּר וְהַשְּׁמִיעָה ^* וְזֶה לְשׁוֹן הַגְּרָ"א עַל פָּסוּק: "בָּז לְדָבָר יֶחָבֶל לוֹ וִירֵא מִצְוָה הוּא יְשֻׁלָּם" (משלי י"ג י"ג), וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: כִּי יֵשׁ רְמַ"ח אֵיבָרִים בָּאָדָם, וּכְנֶגְדָּן רְמַ"ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְכֵן כָּל דָּבָר יֵשׁ לוֹ כֹּחַ חִיּוּנִי מִן הַמִּצְוֹת, וְלָכֵן הַבָּז לְשׁוּם דְּבַר מִצְוָה, הוּא מְחַבֵּל אֶת עַצְמוֹ, כִּי הוּא נַעֲשֶׂה חָסֵר מִכֹּחַ הַחִיּוּנִי מֵאוֹתוֹ דָּבָר. אֲבָל הַיָּרֵא מִלַּעֲזֹב שׁוּם מִצְוָה וְרוֹאֶה לְקַיֵּם כָּל דָּבָר, יִהְיֶה שָׁלֵם בְּכָל אֵיבָרָיו, עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. וְנוּכַל לוֹמַר גַּם כֵּן דְּזֶהוּ כַּוָּנַת הַכָּתוּב בְּהַאֲזִינוּ (דְּבָרִים ל"ב ה'): "שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם", פֵּרוּשׁ: שִׁחֵת לוֹ לֹא, דְּהַיְנוּ בְּהָעֲוֹנוֹת שֶׁעוֹשִׂין - אֵין מַשְׁחִיתִין, רַק לְעַצְמָן וְלֹא לוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ דִּכְתִיב (איוב ל"ח ו'): "אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ", וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. "בָּנָיו מוּמָם" עַיֵּן פֵּרוּשׁ רַשִּׁ"י דְּפֵרֵשׁ, דְּמוּמָם שֶׁל בָּנָיו הוּא וְכוּ', עַיֵּן שָׁם. וְהַכַּוָּנָה בָּזֶה כִּפְשׁוּטוֹ, דְּנַעֲשִׂין עַל יְדֵי הָעֲוֹנוֹת בַּעֲלֵי מוּמִין לְבַסּוֹף, דְהַיְנוּ, אִם נַעֲשֶׂה בְּעֵינָיו הֶפְקֵר אֵיזוֹ מִצְוָה, חַס וְשָׁלוֹם, נַעֲשֶׂה בְּאוֹתוֹ אֵיבָר הַמְכֻנֶּה נֶגֶד הַמִּצְוָה הַהִיא בַּעַל מוּם לְבַסּוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְנוּ בְּשֵׁם הַגְּרָ"א: . כִּי בְּאִסּוּר סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת שֶׁסִּפֵּר בְּפִיו עָבַר עַל (ויקרא י"ט ט"ז) "לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּךָ", שֶׁתָּלוּי עִקָּרוֹ בַּפֶּה, וְעַל שְׁמִיעַת לָשׁוֹן הָרָע וְקַבָּלָתוֹ פָּגַע בְּהַלָּאו דְּ"לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא" [כְּמוֹ דְּאִיתָא בְּ"סֵפֶר חֲרֵדִים" בַּלָּאוִין הַתְּלוּיִין בָּאָזְנַיִם עַיֵּן שָׁם, וּכְמוֹ שֶׁהֶעְתַּקְתִּי דְּבָרָיו בֶּחָפֵץ חַיִּים כְּלָל י' בִבְאֵר מַיִם חַיִּים עַיֵּן שָׁם] וְיָדוּעַ שֶׁהֵם הַחוּשִׁים הָרָאשִׁיִּים שֶׁבָּהֶם תָּלוּי צוּרַת הָאָדָם וּשְׁלֵמוּתוֹ אֲפִלּוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, (וּכְמוֹ שֶׁיָּדוּעַ גַּם כֵּן מַאֲמָרָם, דְּחֵרֵשׁ, שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, הוּא כְּמוֹ שׁוֹטֶה וְקָטָן לְכָל עִנְיָן, וּבְבָבָא קָמָא (דף פ"ה:): חֵרְשׁוֹ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי כֻּלּוֹ, כִּי מֵעַתָּה אֵינוֹ שָׁוֶה כְּלוּם) וְכָל שֶׁכֵּן בָּעוֹלָם הַבָּא. וְאַף אִם נֹאמַר דְּלֹא יֶחְסַר לוֹ לְגַמְרֵי אֵלּוּ הַחוּשִׁים, כִּי הֲלֹא עָסַק בָּהֶם בִּימֵי חַיָּיו גַּם בְּדִבְרֵי תּוֹרָה וּקְדֻשָּׁה, עַל כָּל פָּנִים מְקֻלְקָלִין בְּוַדַּאי יִהְיוּ, שֶׁקִּלְקְלָן בְּעוֹדוֹ בַּחַיִּים וְלֹא עָשָׂה תְּשׁוּבָה. וְזֶה יָדוּעַ לְכָל מֵבִין, דְּאַף בָּעוֹלָם הַזֶּה, אִם יְקֻלְקַל, חַס וְשָׁלוֹם, כֹּחַ הַדִבּוּר וְהַשְׁמִיעָה לְאָדָם, אַף שֶׁהוּא יָכוֹל עֲדַיִן לְדַבֵּר וְלִשְׁמֹעַ אַךְ בְּקֹשִי גָּדוֹל, זֶה יָצֵר לוֹ לָאָדָם בִּימֵי חַיָּיו, וִיבֻזֶּה הַרְבֵּה יוֹתֵר עַל יְדֵי זֶה, מֵאֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ קִלְקוּל בִּשְׁאָר אֵיבָרָיו, כִּי הֵם הַחוּשִׁים הָרָאשִׁיִּים אֲשֶׁר בָּאָדָם, וְגַם לֹא יוּכַל לְהַעֲלִים אֶת חֶסְרוֹנָן, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה בָּעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, כַּמָּה יִצַּר לוֹ לְנַפְשׁוֹ בְּגַן עֵדֶן עַל יְדֵי זֶה לְעֵינֵי כֹּל, אַף אִם לֹא הָיוּ עוֹשִׂים לְבַעַל לָשׁוֹן הָרָע שׁוּם עֹנֶשׁ כְּלָל, רַק שֶׁיִּהְיוּ מְקֻלְקָלִין כֹּחַ הַדִּבּוּר וְהַשְּׁמִיעָה שֶׁלּוֹ, כַּמָּה בֹּשֶת יַגִּיעַ לוֹ עַל יְדֵי זֶה, כִּי שָׁם יָדוּעַ וְנִכָּר לַכֹּל, כִּי פְּגִימַת הַדִּבּוּר וְהַשְּׁמִיעָה שֶׁלּוֹ הוּא עֲבוּר שֶׁהָיָה בַּעַל לָשׁוֹן הָרָע וּמַחֲלֹקֶת בָּעוֹלָם הַזֶּה.

וצריך אני לעוררך בסוד ארבע מיתות בית דין, סקילה שריפה הרג וחנק. אף כי לפי הפשט כל אחת מהן כבידה מחברתה, והכתוב בירר לכל חטא מיתה הראויה לו, מכל מקום דע כי מיתת האדם הוא ע"י מלאך המות המקבל כוחו ממדת הדין המשתנית לכמה דינין חלוקים. הריגת הסייף, מורה לחרב נוקמת נקם ברית העליון (ויקרא כו, כה). מיתת חנק, כי המרה את פי ה' הרומזת למדת הדין. הסקילה באבנים, מורה לאבן פינתה (איוב לח, ו) כי קעקע אותה מן הבנין. השריפה, מורה כי פגעה בו אשו הגדולה שאמר הכתוב (דברים יח, טז) ואת האש הגדולה הזאת, עד כאן לשונו: