Musar על איוב 41:10

עוד בכלל הזה יש ענין פרטי, שמחויב אדם להלל לה' על עטישותיו, והוזכר זה בפרקי ר' אליעזר (נא) מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם עוטש וחיה מאליו, אלא בכל מקום שהיה או בדרך או בשוק והיה עוטש היה נפשו יוצאה. עד שבא יעקב ובקש רחמים על זאת. אמר לפני הקב"ה, רבש"ע אל תקח נפשי ממני עד שאצוה אל ביתי את בני ואת בני בני. ונעתר לו, שנאמר (בראשית מח, א) ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף וגו'. שמעו כל מלכי הארץ רגזו וחלו שלא היה בטוח מיום שנברא העולם, לפיכך חייב אדם בשעת עטושו להודות להקב"ה שהפכו ממות לחיים, שנאמר (איוב מא, י) עטישותיו תהל אור, עד כאן. ושמעתי במה שאומרים בעיטושם (בראשית מט, יח) לישועתך קויתי ה', ויפה הוא. והכוונה בזה ההילול לה', כשם שהושעתני עתה, כן אני מקוה לישועתך. כעין ברכת הגומל שאומרים מי שגמלך טוב, הוא יגמלך טוב סלה: