Musar על איוב 5:2

חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה (משלי יד). מנהג שלמה ע"ה בכל ספר משלי לגנות המדות המגונות ולשבח המדות החמודות, וברוב הפסוקים שבו יזכיר המדות זו לעומת זו בדבר והפכו, וענין לב מרפא לב של רפואה והוא מי שיש לו לב טוב שאין בלבו קנאה על שום אדם כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה על שלא השיג כמוהו. ואם השיג יגיע מזה לאהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העוה"ז, ומאהבת הכבוד יגיע אל השררה ומן השררה יגיע לעבוד ע"ז. ואם לא השיג יהיו כל ימיך מכאובים וחיי צער יחיה וסוף שימית את עצמו או את חבירו, ימית את עצמו שהרי אמרו הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. וכן אמר אליפז (איוב ה) ופותה תמית קנאה. כלומר מי שמתפתה אחר מדת הקנאה תמיתנו, או את חברו, שהרי מתוך הקנאה יבא לידי שנאה ומהשנאה לידי רציחה שכן כתיב (דברים יט) כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וגו', אבל מי שלבו תמים והוא שקראוהו חכמים לב טוב שאין בלבו קנאה על חבירו, ממה שדרשו במס' אבות (פ"ב) איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם ר' אלעזר אומר לב טוב ושם מסיים ואומר רואה אני את דברי ר' אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם, יאמר כי הכל תלוי בלב, וכן שלמה קראו בכאן לב מרפא כי הוא רפואה ורטיה לכל איבריו ינצל מכל הנזקים הללו ויחיה חיי שלוה, זהו שאמר חיי בשרים לב מרפא, כי מדת הקנאה היא הפך לב מרפא וכן רקב עצמות שהוא המיתה הפך חיי בשרים, והכוונה לומר כי במדת לב מרפא יחיה ובמדת הקנאה ימות. ואמר רקב עצמות שהוא חולי שאין לו רפואה ואין לו תקנה כי כשהבשר נרקב הנה הוא חוזר ומתחדש אבל העצם הנרקב אין לו רפואה לעולם, ולכך המשיל שלמה מדת הקנאה לרקב עצמות שהוא דבר שאין לו רפואה כן מדת הקנאה חולי שאין לו רפואה, וכן אמר החכם במוסריו כל השנאות קוה להם לרפואה חוץ משנאת הקנאה. וכן המשיל עוד האשה הרעה לרקב עצמות הוא שאמר (משלי יב) אשת חיל עטרת בעלה וכרקב בעצמותיו מבישה. כי כשהיא מבישה כלו' שמביישתו בתועבותיה ובעלילותיה הרעים הלא היא כרקב בעצמותיו שאין לחליו רפואה ואין לו תקנה עמה. ובכלל המשל עוד כשהמשילה לעצם הנרקב מפני שהאשה נבראת מן העצם וכאשר היא טובה היא עצם מעצמיו ונמשכת לדעתו ורצונו כאחד מאיבריו וכשהיא מבישה היא רקב בעצמותיו. ובמסכת אבות פרק בן זומא (פ"ד) רבי אלעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, הקנאה הוא שאמר בכאן ורקב עצמות קנאה והתאוה הוא שכתוב (משל י יד) יש דרך ישר לפני איש וגו'. הכבוד הוא שכתוב (ישעיה א) חזון ישעיהו בן אמוץ וגו'. מלמד שקפח ישעיהו ד' מלכים בימיו להודיעך שהשררה והכבוד קוברת את בעליהן, ואמרו במדרש הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, מנא לן מאדם הראשון שהיו צולין לו בשר ומסננין לו יין ראו כבודו נתקנאו בו, והתאוה שהתאוה לאכול מהפרי והכבוד שעשו לו המלאכים לפיכך נטרד מן העולם, הא למדת כמה מגונה מדת הקנאה:

והנה אפילו לדבר מצוה הזהירונו ז"ל (שבת לד): שלא לכעוס, ואפילו הרב על תלמידו והאב על בנו, ולא שלא ייסרם, אלא ייסרם וייסרם אך מבלי כעס, כי אם להדריך אותם בדרך הישרה, והכעס שיראה להם יהיה כעס הפנים לא כעס הלב, ואמר שלמה (קהלת ז): אל תבהל ברוחך לכעוס וגו', ואומר (איוב ה): כי לאויל יהרג כעס. ואמרו ז"ל (עירו' סה): בשלשה דברים האדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו.

הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, ואינו אלא מפסיד לעצמו וכמאמר הכתוב שזכרתי (איוב ה): ופותה תמית קנאה.