Musar על אסתר 7:4

הלילה נחלקת לג' חלקים, והם השלש משמורת שנודע עניינם במסכת ברכות פרק קמא (ג, א), והם כנגד שלשה רגלי הכסא, ואין אנו עכשיו בביאורם, ושלש כיתות של מלאכי השרת ממונים בהם. כת ראשונה, ממונה בד' שעות שהוא השליש הראשון של לילה לשורר לפני הקדוש ברוך הוא, והשיר שאומרים (תהילים כ״ד:א׳) ליי הארץ ומלואה תבל ויושבי בה וכו', מי יעלה וכו'. והטעם, לפי שבלילה כל העולם טועמין טעם מיתה ונפשותיהם עולות למעלה, אם אינם ראוין דוחין אותם והולכין ושטים בעולם. ונפשותיהם של צדיקים הראויים, עולות למעלה ופותחים להם כמה פתחים ומעלין אותם אל המקום הנקרא מקום קדשו ששם נראים כל הנשמות לפני הקב"ה, דוגמת המקום שנראים ישראל לפני הקב"ה הנקרא עזרת ישראל. הכת שנייה, ממונה בד' שעות אמצעיות, ואין אומרים שירה כי אם שתי שעות עד חצות הלילה, ואלה הנקראים אבילי ציון, והם שבכו על חרבן בית המקדש. ובתחילת ד' שעות אמצעיות אומרים (שם קלז) על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, והם שבכו על נהרות בבל עם ישראל. ומנין שבכו שם, שנאמר (ישעיה לג, ז) הן אראלים צעקו חוצה, וזו היא בבל. ומסיימים (תהלים קלז, ז), זכור ה' לבני אדום את יום ירושלים. באותה שעה מתעורר הקב"ה ובועט בכמה רקיעים ומזדעזעים י"ב אלף עולמות וגועה ובוכה, דכתיב (ירמיה כה, ל) ה' ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו וגו', ונזכר להם לישראל ולחרבן בית המקדש ואומר, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם ומוריד ב' דמעות לים הגדול, השער הזה יהיה סגור. באותה שעה מתעוררות שלהובית אחד מצד צפון, ודופקת רוח אחת מצד צפון באותה שלהובית והולכת ודופקת בכנפי התרנגול וקורא, ואז הוא חצי לילה. ואין להקב"ה מנוחה עד שנכנס לגן עדן להשתעשע בנפשותיהם של צדיקים, וסימנך (אסתר ז, ד-ז) כי נמכרנו אני ועמי וגו'. ויאמר מי הוא זה וגומר. והמלך קם בחמתו כו' אל גינת הביתן. בשעה שהקב"ה נכנס לגן עדן, כל אילני הגן וכל נפשותיהם של צדיקים אומרים (תהלים כד, ז-ט) שאו שערים ראשיכם וגו'. מי זה וגו'. שאו שערים וגומר:

והנה אמרו (מגילה ד ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא בין ארור המן לברוך מרדכי וכבר דרשתי אשתקד ב' פעמים בזה דברים מתיישבים אמנם עוד זאת אדרוש כי יש כאן בממה נפשך ולכאורה אם כאשר בזו המגילה פשוט שאחשורוש אמר מי הוא זה ולכאורה תמוה וכי שכח מה שנתן זה שלשה ימים להמן טבעתו בשביל זה ואפילו הכסף מיאן לקחת ולמה שתק המן ולא התנצל את עצמו לפני המלך באותה שעה כי כלתה אליו הרעה כי לא ענה מלבו והיה נעשה בהסכמתו ומנוקה מעון הזה לעשות דבר הזה וכבר דברו בזה המפרשים ומה שנראה כי בלא"ה יש להבין בדברי המן באמרו על היהודים היותו מפוזר ומפורד ודתיהם שונות ודתי המלך אינם עושים וכי לזה כדאי לשפוך דמם ארצה מבלי שריד עוללים ויונקי שדים הזו נימוס המשפט וברור שמלך בכסאו ידין במשרים עכ"פ כפי הטבע ונימוס השכל ואם היה מלך שוטה כזה איך רצו עמים רבים מאותן מדינות רבות לשמוע בקולו ולכן הנכון כי המן בתחבולות אמר כי יהודים יש להם דתות מיוחדות מדת המלך ואינם עושים כדת המלך ראוי לבטל דתם לא תשמע ולא תזכר דתם כי אם יקיימו דת המלך כי הוא שליט בארץ והכל עבדים וחייבים לשמור דתו ולא דת אחרת וזהו יכתב לאבדם וזהו על הדתות שהן שונות מכל עם יהיו נאבדות מכל ולא יזכרו ולא יפקדו כלל וזהו ג"כ מענין מרדכי כי ביטל דתו נגד המלך להשתחוות להמן עבור דת היהודים כמבואר במגילה ואמר המן שלא יתכן כי אם ראוי לאבד כל הדתות נגד דת המלך ובזה רצה המלך לשמוע בקולו כי כך רצון המלך שיהיו הכל מודים לדתו כאשר בעו"ה עוד היום בגולה בין העכו"ם אשר מבטלין דברי תורה נגד נימוס משפטם באומרם כי להם הארץ והמן הסיב מלת לאבדם על האומה ולא על הדת וכתב באגרת ששלח למדינות להשמיד וכו' וזהו היה מתחבולה וערמה וזיוף ולכך אמרה אסתר (אסתר ז ד) אילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי נימוס עבדים עוד היום בארצות מזרח וספרד מבלי לעשות שום נימוס ודת כלל רק הוא אסור בדת של אדון שלו ומה שרוצה לעשות בו רבו עושה וזהו אומרה אילו לעבדים ושפחות נמכרנו החרשתי אבל להשמיד להרוג וכו' אמר המלך מי הוא זה וכו' כי מעולם לא עלה בלבו להרוג אומה שלמה על דברים כאלה ולכך המן נבעת כי נגלו תחבולותיו ולפ"ז פשיטא די"ל ארור המן כי הוא צר הצורר חשב לרדוף להרוג עם ה' אמנם לברך מרדכי וליתן לו יקר וגדולה על זה אין צורך כי אחד מפחותי המלך אם הי' מגלה כזה למלך למה תשפוך דם עם נקי ולא חמס בכפיהם והמלך בהיותו נקי מזה העון ודאי שיהפוך הדת וחמתו שפוכה על המן אשר ביקש לשפוך דם בשמו אשר לא צוה אמנם אם נאמר כדברי חז"ל (מגילה יד ע"ב) משל לבעל התל וחריץ כי לב אחשורוש היה לרעה על היהודים וברצונו צוה ואחר כך מחמת בושה מאסתר כיחש ואם כן ודאי שברוך מרדכי כי בשבילו היה הנס הזה להפוך לב המלך מרע לטוב כהנ"ל והוא מפלאי הזמן להפוך לבב איש אך למה החרי האף הזה על המן הלא לב מלך היה ברע ואם לא היה המן הרבה שלוחים למלך הלא רבים תמיד מאויבי ישראל כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות ובזה אין שליח לדבר עבירה ואם כן אחד לא יתכן או ארור המן או ברוך מרדכי אבל באמת אין עיקר בגזירת אחשורוש וביטולה רק במקרה שקרה שאכלו מסעודת אחשורוש ושתו יין ענושים וזה גרם הגזירה ומרדכי ברוב תפלתו ודופקו דלתי מעלה פעל שהשם רחם על עמו מבלי להשמידם וגם הוא מתחלה היה מוחה מבלי לשתות במשתה אחשורוש ולכך ברוך מרדכי וארור המן כי הוא היה במעל להסית לעם הזה והוא היה באותו עצה כדדרשינן במדרש לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן ויתכן עליו באמת ארור המן כי זה נחש המסית ולכך נרמז שמו בנחש בהסיתו לאכול עץ הדעת כדדרשינן (חולין קלט) המן מן התורה מנין המן העץ וכבר כתבו כי השתיה בפורים היא להבדיל בין שתיה לשתיה שהיתה באיסור בסעודת אחשורוש וזהו אומרם (מגילה ז ע"ב) חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו' דכל זמן שדעתו צלולה דמשיג הטעם למה הנכון באומרם לזה ארור ולזה ברוך ולא קשה בממה נפשך הנ"ל והוא משום סעודה ראשונה של אחשורוש כנ"ל אם כן יש לו לשתות כנ"ל להבדיל וגם להבחין אמנם כאשר שתה עד שדעתו בלתי צלולה להשיג הטעם מענין הסעודה רק חשב שפורים בשביל הצלה כפשוטה וביטול דת המלך וא"כ לא נדע ארור המן ברוך מרדכי כי קשה בממה נפשך כנ"ל ואם כן שהגיע למדה זו לשוא שותה יין כי אין מבחין הבדל כלל כי הוא מאותו ענין הסעודה וכי זהו עיקר הנס ולמה זה ישתה לבטלה ולכך אין לו לשתות עוד כי אין מבחין וזהו פירוש עד דלא ירע ויותר אין לשתות כי נעלם מאתו הטעם שהוא להבדיל ולהבחין ואם כי בזה האופן ודרך יש בו אור לישרים לדעת טיב הנס וכל מעשיהם לשם שמים לדעת להניח מעון העכו"ם ולשמור ולא לשתות במרי כאילו אין אדון ויפער פיו לבלי חוק יש לנו עוד פירוש אחר לזה והוא כי הברכות והארורים ישנם מתועלת ונזק בזה העולם שברוך הוא בעושר וכבוד וארור הוא בעוני וצער ויסורים וכדומה וכן לעולם הבא הוא ברכה שיהיה בצרור החיים ואור עדן ה' וארור לרשע בעולם הבא לירש הגיהנום וכף הקלע והנה בזוהר (ח"ב קנ"ג ע"ב) איתא שיכור אסור להתפלל אבל מותר לברך ברכת המזון והטעם כי ענין ברכת המזון לצורך עולם הזה ולפרנסת הגוף בזה אף שהוא שיכור ואין רעיונו שלם מהני אבל תפלה שהיא לצורך הנפש חיי עולם הבא צריך להיות רעיונו שלם וזה ליתא בשיכור ואם כן אילו היה מרדכי והמן חיים היה נפקא מיניה לזה בברוך ולזה בארור אבל כאשר ספו תמו מה איכפת להם בברוך וארור רק הוא לענין עולם הבא כנ"ל והוא כענין תפלה שמתפללים להשם שזה יהיה ברוך בעולם הבא וזה יהיה ארור וצריך כונה ורעיונו שלם וזה לא שייך בשיכור ולכך אמרו חייב לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן וכו' כי בעולם הזה אין נפקא מיניה ובעולם הבא כבר תפתה ביינו והוא בגדר שיכור ואין תפלתו תפלה ואין הפרש בין ארור לברוך:

ואמת כי עוד טעם יש כי בספר מנות הלוי הביא בשם רוקח ומדרש כי אחר הדברים האלה גידל המלך את המן וכו' כי כל גדולתו של המן לא התמיד רק שבעים יום מרומז כי כן יסד המלך כ"ן בגמטריא שבעים ובזה תבין המן איש צר ואויב איך המתין עד י"ג בניסן ליתן דת להשמידם ולא בא תיכף אל המלך כאשר מרדכי לא יכרע ובפרט כי אחשורוש היה בעל התל וכו' אבל כבר נודע במ"ש בנימוסי הכשדים ושאר כותבי נמוסי ארץ בבל ופרס כי כל זמן שאין משנה למלך מתנהג בממשלתו שבעים יום אין לו תוקף כל כך ואין משמעתו נשמעת ויש ביד השרים להתריס עליו נגד המלך ולומר שאינו ראוי לכך וכדומה מהטענות אבל אם יתמיד שבעים יום הרי אח"כ ממשלתו נכונה בידו ולכך המן לא היה בידו לצוות כל כך עד תשלום שבעים יום ואז באמת לא איחר ליתן הדת כמבוקשו ולזה נתכוין הקלירי בפיוטו של פרשת זכור שכתב תכלית שבעים נתלה על חמשים והמפרש דחק דקאי על יין עיין שם והדברים פשוטים כי תכלית שבעים יום לתוקף ממשלתו והממשלה נכונה בידו נתלה על חמשים ולפני שבר גאון ולכך אף מרדכי לא יכול להשיב אגרת המן עד שהיה מתמיד בממשלתו שבעים יום ואז היה יכול לכתוב על היהודים כטוב בעיניו ונחתם בטבעת המלך ואתי שפיר והנה באמת כמה לאדם להזהר מלהתגאה בממשלתו כי רוב פעמים הגדולה לאדם לוכדת לו לכד וביחוד צריך אדם להזהר לבל יעשה תחבולות של רמיה לצוד חבירו כי זה הוא על הרוב לו לעצמו לפח ולמוקש ראו כמה עמקו מחשבת המן שיעץ וחידש הדת שלא יהיה רשאי שום אדם לכנס למלך אם לא יהיה נקרא על פומיה דהמן כמו שכתוב בתרגום שני להדיא והנכנס יומת והיתה עצה עמוקה שלא תוכל אסתר ומכ"ש מרדכי לכנס למלך לבקש דבר כי ידע המן שאסתר נתגדלה בבית מרדכי כמש"ל כי חשדוהו שהוא מנאף עמה ולא ידע כי היא אשתו באמת אבל זה הוא היה מהצלה העיקרית כי יש להבין במה שאמרה אסתר (אסתר ז ד) כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג וכו' ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי כי אין הצר שוה בנזק המלך ויש להבין מה טעם יש שהחרישה במכירה לעבדים ולשפחות הואיל ואין הצר שוה וכו':