Musar על בראשית 2:10

אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך וגו', אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ וגו' (ישעיהו נ״ח:י״ד). ידוע כי השבת מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל קודם מתן תורה ונצטוו עליה במרה וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין דף נ"ו ב) שבת ודינים במרה אפקוד שנא' (שמות טז) שם שם לו חק וגו', ונקראת חק כמצות מילה שנקראת חק וזהו חק בשארו שם כי מצות השבת והמילה שניהם נקראים חק ואות והכל ענין אחד, והמצוה הזאת רמז וחדוש לענין העולם שנברא ונתחדש מאין ונעשו המעשים כלם בששה ימים וביום השביעי שבת, ויתכן לומר כי על זה אמר הכתוב (שם לא) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, כלומר לחדושו של עולם, ומפרש והולך כיצד כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', ומפני שהוא מופת ועדות על החדוש נצטוינו שנזכור אותו בכל יום הוא שנאמר (שם כ) זכור את יום השבת וגו', וביאור הכתוב על דרך הפשט מה שאנו מזכירים ימי השבוע אחד בשבת ב' בשבת וכן כלן ואין אנו קורין את הימים בשם מיוחד לכל יום ויום כמו שעושין האומות ואנו עושין כך כדי שנזכור יום השבת עם כל יום ויום וזהו פירוש זכור את יום השבת לקדשו. צוה בזכרון הזה שיהיה תדיר בכל יום ויום כענין יציאת מצרים שכתוב בו בלשון הזה (שם יג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, והמצוה היא שנזכור אותו בכל יום כי כן כתיב (דברים ט״ז:ג׳) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ודבר ידוע ומפורסם כי הדבור הזה של זכור את יום השבת לקדשו בכלל עשרת הדברות ביום שבת נאמר שהרי ביום שבת ניתנה תורה וכמו שדרשו ז"ל כתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב התם זכור את היום הזה מה להלן בעצומו של יום אף כאן בעצומו של יום, וזה מפורש במסכת שבת (דף פו ב' פרק ר' עקיבא) שבשבת ניתנה תורה וראויה מצות שבת שתהיה שקולה כנגד כל התורה מאחר שנתיחד יום השבת לנתינתו. ומצות שבת נצטוינו בה במצות לא תעשה ועשה, מצות לא תעשה שנא' (שמות כ׳:י׳) לא תעשה כל מלאכה, מצות עשה שנא' (שם כג) וביום השביעי תשבות, כי אחר שאסר לנו כל מלאכה בלאו הוצרך להזכיר עשה שנשבות אף מן הדברים שאינם מלאכה, וכן עשה ישעיה שהזכיר כאן בענין השבת מצות לא תעשה ועשה, זהו שאמר אם תשיב משבת רגלך, זהו אזהרה בלא תעשה הזכיר שלא ללכת חוץ לתחום, ובא הלשון הזה לומר כי אף אם היית בדרך ואתה זוכר שהוא שבת שתשוב לדרכך וזהו לשון אם תשיב משבת רגלך כאלו אמר אם תשיב מלכת בשבת רגלך. עשות חפציך ענינו מעשות חפציך כי מ"ם משבת עומדת במקום שנים, וביאור הכתוב אם תשיב רגלך מלכת בשבת וכל שכן שלא תעשה חפציך והיא המלאכה שחייב עליה מיתה כי אם הוא אוסר ההליכה חוץ לתחום שהוא בלאו כ"ש המלאכה שהיא במיתה בעדים והתראה ובלא עדים בכרת. כי על זה אמר הכתוב (שם לא) מחלליה מות יומת, כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. וביאור הכתוב מות יומת בעדים ובלא עדים ונכרתה, ואמר ביום קדשי ביום שאני קדשתיו והבדלתיו משאר הימים כי הקדושה הוא ההבדל, ומה שהזכיר רגלך בלא יו"ד ורגליך קרינן כלומר אע"פ שכתוב רגלך בלא יו"ד יש אם למקרא ודרשו בו רז"ל רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום יכנס שנא' אם תשיב משבת רגלך רגלו קרינן. וקראת לשבת עונג ענינו שתענג את השבת במאכל ומשתה יותר משאר הימים ומעולה על כולם אז יזכור מעשה בראשית ויתן הודאה להקב"ה שחדש העולם ובראו מאין כי בעשותו זה יקרא את השבת עונג ויתענג עונג הגוף והנפש. עונג הגוף במיני אכילה ושתיה ועונג הנפש בזכרון מעשיו של הקב"ה ונפלאותיו ויהיה לשון וקראת מלשון (צפניה א׳:ז׳) הקדיש קרואיו, כלומר שיזמין את השבת כאדם המזמין את המלך לאכול עמו על שולחנו זהו קראת לשבת עונג. כאלו אמר תזמין את השבת ומלת עונג הוא השכר כלומר אם תעשה מצוה זו שתזמין את השבת תזכה לעונג והוא השכר האמתי לחיי העולם הבא כי הוא רמז אל הגן ואל הנהר והעדן מלשון הכתוב (בראשית ב׳:י׳) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. והנה זה עיקר החיים האמתיים הנצחיים אשר אין להם ערך ודמיון, והוסיף לומר לקדוש ה' מכובד כלומר שיהיה כבוד ה' מחופף עליך ואז תהיה אתה מכובד ממנו כלומר מעוטר ומוכתר מן הכבוד. וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפציך ודבר דבר. פירש הנביא בכאן בענין השבת שיבדילהו אדם משאר הימים בג' ענינים. ההבדל במלבושים והנהגתו וההבדל בחפצים וההבדל בדבור, ההבדל במלבוש ובהנהגה זהו שאמר וכבדתו מעשות דרכיך, וכן דרשו רז"ל וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול שכן מצינו' ר' יוחנן הוה קרא למאני מכבדותי. דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול והוא הדין הנהגתו באכילתו שיש לו לשנות עת האכילה משאר הימים או יקדים או יאחר, ההבדל בחפצים זה שאמר ממצוא חפצך (שבת פרק ט"ו קיג) ודרשו רז"ל חפציך אסורים חפצי שמים מותרים וכן אמרו חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת, ועוד אמרו פוסקין צדקה לעניים בשבת משדכין על התינוקות ליארס ועל התינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות בשבת, כי בזה יש צד מצוה כי עם האומנות נותן לו חיים וימנע מלגנוב ומללסטם את הבריות, אבל שאר החפצים שאין בהם צד מצוה הם הנקראים חפציך והם חפצי חול ואסורין. ההבדל בדבור הוא שאמר ודבר דבר ודרשו רז"ל ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, ולומר לך שידבר בשבת בנחת ויהיה ממעט בדברים ומלשון דבר דרשו רז"ל דבור אסור הרהור מותר, ואע"פ שהרהור מותר חסידים שבדורות נמנעים מלהרהר בחפצי רשות אלא בחפצי שמים הם מהרהרים ומדברים כי הוא העונג שלהם:

אגוז, המשיל הכלה לאגוז שהיא סגורה ובחותם האמת חתמה, ומן הכלה העליונה נשאה שם זה, ועליה אמר המלך שהשלום שלו (שה"ש ו, יא) אל גנת אגוז ירדתי, הוא הגן שאמר עליו (שם ד, יב) גן נעול אחותי כלה, והוא כמו האגוז שיש לה כמה קליפות המוח מבפנים, הוא שכתוב (יחזקאל ה, ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות. והמוח ההוא נחלק לד' חלקים דוגמת המרכבה העליונה, והם מסובבים מצד זה ונפרדים מצד זה כמו שהמאורות בייחוד שלם. ונפרדים כל אחד לפעולתו הממונה עליה, וכמו שכתוב (בראשית ב, י-יד) ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים הוא הסובב וגו' הוא ההולך וגו'. ולפי שאגוז ההוא נטוע בגן, ונקראת גנת אגוז על שמו, ונמשלו המרכבה העליונה לאגוז, מה אגוז זה סתום מכל צדדיו, אף המרכבה העליונה סתומה ונעלמה מהכל:

נמצא שאברהם ונמרוד היו ב' הפכים. הרן ממוצא כי היה מאמין שיש מחדש שחידש עולם והוא הש"י, רק היה מסופק בהשגחה ובבחירה של בני אדם, כי היה חושב ודאי הש"י שהיא אלוה חידש העולם יש מאין בנדבה כדי להטיב לזולתו, אבל לאחר שחדשו נוכל לומר שעזבו לבני אדם לעשות בו כרצונו איש ואיש ואין מי שיאמר לו מה תעשה. כי אף שנדבק הרן במקצת בקדושה, מכל מקום לא היה דביקתו כל כך גדול, והיה גם כן מהפירוד. וסוד זה נרמז במה שאמר (בראשית ב, י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד וגו', וצירוף נה"ר הוא הר"ן, והבן זה: