תקון מדות הנפש
וַאֲנִי רוֹאֶה מִדֶּרֶךְ הַזְּרִיזוּת שֶׁנִּתְעָרֵב מְעָט בְּכָאן בַּשַּׁעַר הַזֶּה אוּלַי הָאֱלֹקִים יְחָנֵּנוּ וְיָשִׂים בְּפִינוּ מִן הַדְּבָרִים הַמְּנַחֲמִים וְהַמְשַׁעְשְׁעִים וְהַמְשַׂמְּחִים מִיגוֹנוֹת הָאָדָם עַד שֶׁיִּהְיֶה הַמַאֲמָר הַזֶּה מַמְצִיא לִי רְפוּאָה, אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּמָצֵא אֲרוּכָה לְחוֹלִי הַנֶּפֶשׁ אֶלָּא בָּרְפוּאָה הָרוּחָנִית. וּכְמוֹ שֶׁזֶּה הָעִנְיָן יוֹתֵר מַגִּיעַ אֶל הַנֶּפֶשׁ מִכָּל עִנְיָן כֵּן רְפוּאָתוֹ יוֹתֵר קָשָׁה לְהִמָּצֵא. וּמֵאֱלֹקִים נִשְׁאַל לְהַצִּילֵנוּ מִמֶּנּוּ בְּרַחֲמָיו. וְאוֹמַר כִּי טֶבַע הַמִּדָּה הַזֹּאת קַר וְיָבֵשׁ כְּטֶבַע הַמָּרָה הַשְּׁחוֹרָה אֵין אִישׁ נִמְלָט מִמֶּנָּה. וְיֵשׁ שֶׁמַּגִּיעִים מִמֶּנָּה אֶל מַגָּע דָּבָר גָּדוֹל עַד שֶׁיֶּחֱלוּ חוֹלִי הַנֶּפֶשׁ. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי י"ב כ"ה) דְּאָגָה בְּלֵב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה. וְדַע כִּי הַמִּדָּה הַזֹּאת הִיא נִרְאֵית הַרְבֵּה עַל הַפָּנִים. כְּמוֹ שֶׁיָּדַעְתָּ שֶׁאָמַר יוֹסֵף לְסָרִיסֵי פַּרְעֹה כְּשֶׁרָאָה אֶת פְּנֵיהֶם זוֹעֲפִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (בְּרֵאשִׁית מ. ו) וַיַּרְא אוֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים. וּכְמוֹ שֶׁאָמַר אַרְתַּחְשַׁסְתְּא לִנְחֶמְיָה (נְחֶמְיָה ב. ב) מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה. וּכְבָר הִתְבָּאֵר כִּי הַמִּדָּה הַזֹּאת נִרְאֵית עַל הַפָּנִים וְנִכֶּרֶת בָּהּ הַכָּרָה גְּמוּרָה.
אורחות צדיקים
הדאגה. זאת המידה היא רעה ברוב ענייניה, והיא ניכרת על כל הפנים, כדכתיב (בראשית מ ו): "וירא אתם והינם זועפים"; וכתיב (נחמיה ב ב): "מדוע פניך רעים, ואתה אינך חולה".