Musar על בראשית 49:8

ובערך זה, התורה שבעל פה מעט נגד תורה שבכתב. ורבי יוחנן ורבי אליעזר לא פליגי בהם, אלא משמעות דורשין איכא בינייהו. רבי אליעזר מדבר בבחינת לא פסק, וקורא לזה כתיבה כי אע"פ שנעלם ממנו הקריאה בפנים של הצירופים אחרים, מכל מקום אותיותיה כתובות לפנינו. ועל זה אמר כתבתי לכם רובי תורתי. ורבי יוחנן סבירא ליה, אין זה נקרא כתיבה, מאחר שאין אנו יודעין הקריאה, על כן מדבר בבחינות לא הוסיף לגלותן. והפסוק אכתוב לכם רובי תורתי אתמוה קא מתמה כו'. ועל זה רומזים בכאן רבנן ואיכא דאמרי ולא פליגי, רק מדברים משני בחינות אלו. אמירה נעימה כתיבה יהיבה, אמירה נעימה, מקדים התורה שבעל פה שהיא הרוב בערך מה שנתגלה. וחשיב אח"כ כתיבה שהיא תורה שבכתב כאשר היא כתובה לפנינו היא המיעוט, אמנם יהיבא, כדכתיב (דניאל ב, כא) יהיב חכמה לחכימין. וראיתי בני עליה והמה מועטים כמו בצלאל יודע היה לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ (ברכות נה, א), רצו לומר אותיות התורה, כי הקב"ה הביט בתורה וברא העולם (בר"ר א, ב). איכא דאמרי יהיבה כתיבה נאמנין אמריה, כלומר היהיבה דהיינו יהיב חכמה לחכימין וכל חידושי נביאות הנביאים וחידושי החכמים והתלמידים הכל מצד פנים של תורה שהיו כמוסים והם הוציאו לאור, והכל באותיות התורה.^הגה"הבענין רמזי התורה, דע שאין שום דבר שהוא מדרבנן הן שמעתתא הן אגדתא שלא יהיה רמוז בתורה. והרבה טרח הרב רבי אליעזר מגרמיזא ויגע ומצא דברי רז"ל שרמוזים בתורה, כאשר נמצא בספרו הקדוש שחיבר. וארשום בכאן לדוגמא שמעתתא אחת ואגדתא אחת. שמעתתא, כבר עשו חכמים להתיר אשה על פי עד אחד, והוא רמוז בתורה (דברים יט, טו) לא יקום עד אחד באיש. וקשיא, באיש מיותר. אלא לרמז, באיש אינו קם, אבל באשה קם להתיר עגונה. אגדתא, אמרו רבותינו ז"ל (ב"ק קג, ב), בכל מקום שנמצא בחסיד אחד, הוא רבי יודא בר עילאי, או הוא רבי יודא בן בבא, ורמוז זה בפסוק (תהלים ד, ד) ודעו כי הפלה ה' חסיד לו, סופי תיבות יהודה. ואפשר שזה רמוז בתורה (בראשית מט, ח) יהודא אתה יודוך אחיך, והתורה רמזה, ודוד רמז בביאור יותר. ובכלל אמרו (תענית ט, א) מי איכא בנביאים וכתובים דלא רמוז בתורה, והוא הדין לכל דברי רז"ל, הן אמת ודבריהם אמת: הרי היהיבה היא כתיבה, ואז תורה שבכתב הרוב, כי לא פסק ולא יפסוק לעולם, ונאמנין אמריה היא תורה שבעל פה וכדפרשתי לעיל. ואפשר נמי לפרש נאמנין מלשון (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, שהשיב הקב"ה למשה רבינו ע"ה על תורה שבעל פה וכדפירשתי לעיל:

והטעם דמצות פורים לשמוח הרבה ביין ולא כן בשאר ימי הודיה על הנסים שנעשו לאבותינו הוא הדבר אשר דברנו כי עיקר הצלת המן היה בשביל שתיית יין דעל ידי כן בטלו הדת באמרם כי ניתן הדת אחרי משתה היין כנ"ל ואם כן מזה מורה כי לא קלקל המן מחשבת המלך והסיב אותו לפנה אחרת רק כל טעם בטול הדת היה מחמת טענה דהיה לאחר שתיה וא"כ דלב המלך היה לרוע א"כ אין כל כך אשמה על המן והעיקר האשמה תלוי במלך ולכך לא ידע בין ארור המן כנ"ל כי אין על המן עיקר החטא והמרי כי הוא עשה רצון המלך ואלו לא היה המן היו אחרים וממנו נלמד אחשורוש שרצה להטיב לישראל לא חס על כבודו וצוה לכתוב שנעשה הדת בשתיית יין ואיך לא נלמד ממנו שלא נעמוד על דעתנו ולא נחוש לבזיון והעדר כבוד להטיב לעצמנו ולנפשנו והלא אדם קרוב לעצמו ולא מצאתי ריע טוב כי אם גויתי אמר החכם והנה כבר אמרתי כמה פעמים כי רעה חולה היא שכל אחד אינו משתתף בצרת חביריו ואומר אך שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך ומה איכפת לו אם אבדו צדיקים ואם גלו נאות ישראל ועם ה' לבוז ולמשיסה והכתוב צווח (עמוס ו ז) ולא נחלו על שבר יוסף והנה לא כן במגילה כי צריך להבין מ"ש במגילה (דף ב ע"ב) מדפרזים בי"ד שמע מינה מוקפים בט"ו ופריך הגמרא ואימא מוקפים כלל וכלל לא ומשני ולאו ישראל נינהו ועוד מהודו ועד כוש כתיב ופירש"י דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך עכ"ל והדבר צריך ביאור חדא איך סלקא דעתך העם הדרים במוקפים חומה לא ישמחו בנס שעשה להם ה' והציל נפשם ממות ומפח אשר טמן להם המן ימ"ש ומה יהיה המקום גורם להם בזה ועוד למה תירץ לאו מבני ישראל המה הוה ליה לשנויי וכי לא היו באותו נס והתירוץ השני דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך קשה להבין דכפי הסלקא דעתיה דאין חייבים בפורים רק הפרזים אם כן עדיין היה צריך לכל המדינות לכתוב בשביל הפרזים כי רבים המה בכל המדינות ערי הפרזות כנודע כי מעט המה המוקפים חומה מימות יהושע בן נון ובשביל כך כתבו אבל לא יחויב מזה שתהיה הכתיבה בשביל מוקפים אבל יובן דפריך בגמרא (מגילה יב ע"ב) קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני ומשני אביו מבנימין ואמו מיהודה ואיבעית אימא כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי דכתיב איתו גוברין יהודאין וכו' ועיין בתוספות למאן דאמר חנניה מישאל ועזריה היו מבני יהודה ויש להבין במה שאמר אביו מבנימין ואמו מיהודה דמה ביקש הכתוב בזה לייחס מרדכי גם כן על משפחת אמו הלא בכל הצדיקים שנתייחסו בתורה מעולם לא נזכרו ונתייחסו אחר משפחת אמם כלל והעיקר דהזכיר הטפל תחלה שהוא משפחת אם כדכתיב איש יהודי והעיקר דהיא משפחת אב הזכיר לבסוף אבל נראה דידוע (ב"ב קכג ע"ב) דאין בני עשו ועמלק נופלים אלא ביד זרעה של רחל אבל הנצחון במלחמה הוא ליהודה כדכתיב (בראשית מט ח) ידך בעורף אויביך וכדכתיב בראש ספר שופטים (א כ) מי יעלה יהודה ודרשינן כי אין נצחון במלחמה רק זרעו של יהודה שברכו יעקב ידך בעורף אויביך ולהבין הענין הוא כך כי זרעו של עשו אינם נופלים אלא ביד בניה של רחל (ב"ר צט ב) ולכך כשהיתה המלחמה עם בני עשו היתה תמיד המלחמה ע"י זרעה של רחל ומלחמה עם שאר אומות היא תמיד ע"י יהודה כי הוא הלוחם ולו ניתן העוז להיות ידו בעורף אויביו ולכך בא שאול תחלה ואח"כ דוד כי שאול נלחם בעמלק ואח"כ בא דוד להלחם בכל האומות וכן יהיה לעתיד לבא יבוא משיח בן יוסף תחלה להכרית זרעו של עמלק וצריך בני רחל ואז יהיה כסא השם שלם ויבוא משיח בן דוד להכרית שאר אומות היותו מבני יהודה ולכך יהיו תרין משיחין והנה שאול הכרית כל זרע עמלק מאיש ועד אשה ולא נשאר רק אגג והוא בלילה בא על אשה והקים זרע אשר משורש נחש יצא צפע המן האגגי וא"כ המן מצד אביו היה מזרע עמלק ועשו ומצד אמו היה משארי עמים ובן נח יש לו שאר אם ג"כ דעל כרחך אשה זאת היתה משארי עמים דלא היה שריד לבית עמלק רק אגג ובן בנו של אגג על כרחך לקח אשה משארי אומות וא"כ להמן היו שתי הבטחות מצד אב לא יכול להכניע כי אם זרע יוסף ובנימין ומצד אם צריך להיות דוקא יהודה כי הוא המנצח וא"כ מי הוא שיבא עליו מב' צדדים ולכך זימן הקב"ה מרדכי הצדיק שהיה בקדושה וזרע טהור כמו המן מזרע טומאה כי מצד אביו היה מבנימין כמו המן מזרע עמלק ומצד אם היה מיהודה כמו המן משאר עמים ואם כן הוא אשר גבר עליו והפיל אותו כי היה מכוון זה לעומת זה בכל אופנים ולכך נאמר במגילה איש יהודי וכו' איש ימיני להורות כי לכך היה גובר על המן הואיל והיה משתי משפחות הללו כנ"ל והבן והנה אילו היה המן יודע כי מרדכי ממשפחת בנימין לא היה מכניס עצמו לתגר הלזה כי היו לו חכמים יודעים כי לא יקום להלחם עם זרע רחל רק להיותו חושב כי הוא ממשפחת יהודה ובטוח היה לו כי עשו אינו נופל אלא ביד זרע רחל לא ירא לנפשו עבורו כלל וזהו איש יהודי היה בשושן הבירה הרצון כי בשושן לא נתפרסמה משפחתו של מרדכי רק למשפחת יהודה ולא למשפחת בנימין ולכך בשושן היה מרדכי מתואר לאיש יהודי וקאמר הטעם דהוא סגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה שהיו גולים עמו כל שועי יהודים והיה מוחזק בעיר שושן לאיש יהודי ונתחזק המן במחשבתו כי לא ינצחהו מרדכי וזה אומרם (אסתר ג ה) לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי דייקא כי אילו היה מוחזק מבנימין לא היו מסופקים שינצחו להמן כי כבר ידעו שמלומדים ישראל בנסים כאשר נעשה עם חנניה מישאל ועזריה ודניאל וכדומה אבל כאשר חשבוהו שהוא מזרע יהודה ואין זרע עמלק נופל בידו לכך נסתפקו היעמדו דברי מרדכי והנה כבר אמרו כי מרדכי הכניס עצמו בתגר הזה להתגרות בהמן ולא הלך לו לעיר אחרת חוץ לשושן כדי שיהיה נמלט מעבירה להשתחות להמן אמנם מרדכי ידע כי הוא יבער עמלקים ועל ידו תהיה תשועה לישראל להפיל ולהכניע זרע זדים ולכך המציא עצמו לכך כדי שיקרה נס על ידו והנה אילו ידע המן שהוא מזרע בנימין היה חושש לנפשו ולא היה מתגרה במרדכי כנ"ל אמנם חשב כי הוא מזרע יהודה ולכך גירה בו וזהו הטעם אשר מרדכי צוה אל אסתר שלא תגיד עמה ומולדתה היינו היותה ממשפחת שאול שהוא ימיני ובזה יהיה המן חושב מחשבות ויפול במחשבתו אשר זמם והנה הטעם דאין זרע עשו נופלים אלא ביד בני דחל משום דעיקר חטא עשו מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וכמאמר הנביא (עובדיה א י) ולא זכר ברית אחים אבל דבר זה אף בבני יעקב נמצא שלא חמלו על אחיהם יוסף ולכך זרעו של רחל שידיהם לא היו במעל הזה הם יכולים לנצח לזרעו של עשו אבל באמת גם יהודה לא זמם להרגו כאומרו (בראשית לז כו) מה בצע כי נהרוג אחינו וכו' רק למכרו ביקש וזוהיא טענת אסתר ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו כו' אבל להרוג ולאבד ביד עמלקים זה אינו על יהודים כי הלא גם יהודה לא הסכים על יוסף להרגו וא"ש כללו של דבר לתירוץ קמא בגמרא אין פירוש יהודי כופר בעבודה זרה רק משבט יהודה וא"כ צריך לומר הא דבכל המגילה נזכר לאבד יהודים היינו משבט יהודה דהא להך תירוץ אין הפירוש כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ואילו היה הפירוש במגילה כל ישראל לא היה צריך להביא ראיה מדניאל אתו גוברין יהודאין רק הוה ליה להביא ראיה ממקומו דכתיב יהודים ופירוש כל ישראל ומאי שנא יהודאין או יהודים אלא ודאי דלהך תירוץ לא היתה הגזרה רק על שבט יהודה לבד ולכך כתיב לשלוח יד בעם מרדכי והיינו שבט יהודה וכן כל המגילה היתה רק הגזירה על שבט יהודה לבד כי באמת כל שנאת המלכים היה עיקרה לעקור שבט יהודה כי הוא שרש חטר מלוכה והוא אשר יכניע עמים וירים קרן ישראל וכבר נאמר בעזרא כי בימי כורש עלו כל ראשי אבות ליהודה ובנימין לארץ ישראל וישבו שם בעריהם זולת מרדכי נשאר ולכך נאמר איש יהודי היה בשושן כי הוא לבדו אשר נשאר מגולי יהודה כי כולם עלו בימי כורש וא"כ בזמן גזרת המן אם היתה על שבט יהודה לבד לא היתה הגזירה רק על יושבי ארץ יהודה כי אז היו כולם שם ולא זולתו וכבר ידוע מ"ש הפוסקים וב"י באו"ח הלכות מגילה (תרפ"ה סעיף א') דלכך קבעו מוקפין חומה מימות יהושע בן נון דאז היתה ארץ ישראל בכלל פרוץ מחומה ובכלל בלתי מוקף דאפילו ירושלים ראש לארץ ישראל היו החומות פרוצות ויאבל חיל וחומה מכל שכן שאר ערים מן ארץ ישראל ובזה אתי שפיר דקושית המקשן דכיון דהגזירה היתה רק על שבט יהודה והם היו בארץ ישראל ולהם לבדם היה החיוב לשמוח בפורים והם היו יושבים בערי הפרזות כי בארץ ישראל לא היה מוקף כלל לכך אמר הכתוב היהודים היושבים בערי הפרזות כי הם היו יושבים כך אבל מוקפים שהם משארי שבטים כי מבני יהודה לא היו יושבים בערי מוקף כלל וכלל לא כי לא עליהם נגזרה גזירה כי לא היה רק שבט יהודה וע"ז משני הגמרא וכי לא מבני ישראל המה אף שהאמת אתך כי לא היה הגזירה רק על שבט יהודה מ"מ חייבים כל ישראל לשמוח ולעשות ימי פורים ויום טוב כי היותם מבני ישראל א"כ כולנו כנפש אחת וחייבים אנו לשמוח בשמחתם ולהצטער בצערם מבלי הבדל אלו תגיע לנו השמחה או הצער או לאחינו בני יהודה כי אנחנו נחשבים כאיש אחד כגוף אחד וכל הגוף מחויב בשמחה אם תגיע סכנה לאבר אחד מאיברי הגוף מראש ועד רגל וינצל ממנה וא"כ מכל מקום כל היהודים אף משארי שבטים היושבים בערי מוקפים חייבים ועוד דאי לא תימא הכי דאינם חייבים רק בני יהודה היושבים בארץ ישראל אשר עליהם היתה גזירת המן ולא שאר ישראלים משאר ארצות א"כ למה לי ונשלוח ספרים בכל מדינות המלך דהיינו מהודו ועד כוש הלא אין צריך לשום מדינה רק ארץ ישראל אלא דכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם חייבים לשמוח אף דשם לא היה רק ליהודה מ"מ בני איש אחד אנחנו ומזה נלמד כמה יש לנו לשתף בצער ושמחה של חברנו ולא לומר מה לי בצער של חברנו ואיש לדרכו פונה ועולם הפוך אני רואה לשתף בצער ושמחה של חברו כל אחד מופרד מחברו ובענין תערובות אנשים ונשים כולם כאיש אחד יחשבו איש ואשה כאילו הם אחים ואין הבדל ופירוד ביניהם כלל בבקשה מכם בימי שמחה הן פורים הן בימי פסח שמרו נא עצמיכם מבלי תערובות אנשים ונשים כי אז שטן בעו"ה מרקד בקרבכם ואין זה שמחה ונחת לה' תועבת ה' כל עושה אלה אמרו בגמרא (סוכה נ"א ע"ב) דהיו מתקנים בשמחת בית השואבה בעזרת נשים לעשות הבדל ומחיצה בין אנשים ונשים ודרשו קל וחומר מן לעתיד לבא דכתיב (זכריה יב יב) וספדה הארץ משפחות משפחות ומה לעתיד לבא בשעת הספד ואין יצר הרע מגרה בם כך עכשיו שיצר הרע מגרה בנו ושעת שמחה על אחת כמה וכמה ועיין בתוספות ובמהרש"א דהך קל וחומר קאי למאן דאמר דהספד על יצר הרע אבל למאן דאמר על משיח בן יוסף א"כ אף אז יצר הרע מתגרה ויש לדקדק באמת למה ליה להגמרא הך קל וחומר וקאי רק לחד מאן דאמר ולא למד בפשוט מחד גוונא מה התם בשעת הספד בשעת שמחה לא כל שכן וא"כ יהיה קאי לכל הדיעות גם יש לדקדק בלשון יצר הרע מתגרה ולא קאמר שולט כאשר בקצת ספרים יש גירסא שולט אבל הענין כך כי יש להבין מתחלה מאי קסברי שלא עשו הבדל בין נשים לאנשים והיכי סלקא דעתיה לעשות תערובות אבל דע כי במקום קדוש כמו מקדש קודם שבאו פריצים וחללוהו לא היה יצר הרע שולט כלל כי לא שלט שם סטרא מסאבא וזהו בכלל לא הזיק נחש ועקרב וזה יצה"ר המתעה נחש הקדמוני ולכך הניחו התערובות כי אין כאן יצה"ר כלל אבל אח"כ למדו קל וחומר דגם לעתיד לבא יהיה היצה"ר נעקר ומכל מקום יהיו מובדלין מכל שכן עכשיו לכך הוצרך ללמוד קל וחומר למאן דאמר דיהיה ההספד על יצה"ר שנהרג דלמאן דאמר על משיח בן יוסף ולא יהיה יצה"ר נהרג אין כאן קל וחומר דבמקדש לא שלט יצה"ר ולכך דייק בלשניה יצה"ר מתגרה דשולט אי אפשר לומר דאף כאן במקדש לא היה שולט יצה"ר לכך קאמר דעל כל פנים מתגרה ונבואו לביתו מראה לו כדמות בהקיץ ובחלום דמות אשה שראה במקדש כי בצאתו מקודש יש לו ליצה"ר רשות ומתגרה בו מה שהיה בעירוב עם נשים בעת ובמקום בית שואבה וזהו יצה"ר מתגרה ולא שולט רק אחר כך מתגרה בו מה שאין כן לעתיד לבא יהיה נכרת לגמרי וליכא חשש גירוי כלל והבן דבר זה כמה מתקו דברי חז"ל וכמה יש לאדם להזהר מתערובות אנשים ונשים כי אף דיאמר זך אני מפשע ובטוח אני שלא יקרני עון יש בו גרוי יצה"ר כמו במקדש ה' ולכן מנעו עצמיכם מהרע ותערובות ובשעת חדוה זכרו יום המיתה ואין הפירוש מ"ש (קידושין ל' ע"ב) אם פגע בך מנוול וכו' יזכיר לו מיתה מיתת עצמו דכמה רשעים אחריהם בפיהם ירצו סלה וכל הולכי למלחמה מזכירים תמיד מיתתם ואין דבר תועבה מה שלא יעשו אבל הפירוש דיזכור למנוול הוא יצה"ר המתעה יום מיתתו דיהרג ויבוער טומאה מארץ ואז יוחלש כחו ולא יוסיף להסית לבני אדם ולכך אמר בשופר (תוספות ר"ה טז ע"ב ד"ה כדי בשם הירושלמי) דכד שמע שטן שופר חושב שהוא יום דין שיהרג בהיל וחלש כחו וכן הדבר באדם יזכיר לו יום מיתה שיהרג בזה יחליש כחו ולא יסית ומזה ילמד אדם מוסר אם סטרא מסאבא חלש כחו בזכרו כי אחריתו לדראון איך לא ישוב האדם בזכרו כי אחריתו לעפר ותולעה ונפשו לשאול תרד ווי מיום הדין ווי מיום התוכחה ובפרט כי יראו חכמים ימותו הלא יתן כעפר פיהו וילך הלוך ושחוח עד לעפר אולי יש תקוה וישוב ה' לרחם עמו ולהשיב לה' בכל לבבנו אף הוא ישוש עלינו להטיב אתנו נדחיו כי ימינו פשוטה לקבל שבים ולהוציא ולהסיר רוח הטומאה מן הארץ ולבלע המות לנצח מיושבי חשך וצלמות ה' בחושך אור לי אם נשוב ובא לציון גואל אמן:

והנה אמרו בגמרא דכתובות פרק המדיר (דף ע"ז ע"ב) כשמת ריב"ל שאל ליה רשב"י נראתה קשת בימיך א"ל הן א"ל א"כ לאו את בר לוואי וקאמר הגמרא ולא היא רק דלא לאחזוקי טיבותא לנפשו אמר כן ותמהו רבים בעלמא דקשוט איך נאמר כן הא כתיב (תהלים קא ז) דובר שקרים לא יכון לנגד עיני אבל הענין כבר תמהו כל בעלי טבעים על זכירת ברית הנאמר בקשת (ועיין אריכות בזה בהגהת של"ה פרשת נח ותירץ ג"כ בשם הגאון הימ"א נזכר בדרך הגון ע"ש) כי הוא דבר מטבע כאשר תזרח השמש מול עבים עכורים מלאים קטורי מים כאשר הנסיון מורה בשומך נגד קוי השמש צלוחית מלא מים אבל בזוהר יש כי יש תרי קשת משונים בגוונים הוא טבעי אבל מה שיש בו מראה תכלת לגמרי הוא הקשת הנרצה להזכרת ברית כי תכלת מלשון כליה ר"ל תכלת מורה כי נתחייבו ח"ו כליון ויש להם תכלית טוב בזכירת ברית לכך רשב"י ששאלו נראה קשת בימיך כוונתו על קשת ממין השני שהוא אינו טבעי כלל כנ"ל וריב"ל השיב סתם נראה היינו כוונתו לקשת הטבע והא דלא אמר ליה בפירוש שקשת זו ראה היינו דלא לאחזוקי טיבותא לנפשיה אבל מ"מ לא כיזב מילתא כי באמת נראה קשת הטבעי והנה לפ"ז צריך לימוד והבחנה להבחין בין ראיית קשת אם הוא טבעי או קשת הזכרת ברית כי אז יש לנו לעורר בתשובה כי לכך בא האות לחזור בתשובה ולחדול מרע ואלהים עשהו שייראו מלפניו והנה כל זמן דצדיק בעולם ודאי לא נראתה קשת רק ממין הטבע ואין צריך לימוד והבחנה וזהו מאמר דוד כל זמן ששאול ויהונתן צדיקי עולם קיימים ודאי לא נראתה קשת ממין השני ואין צריך לימוד להבין בין קשת לקשת אבל במותם א"כ צריך לימוד ללמד בני יהודה קשת להבחין בין קשת לקשת וזהו אמרו הלא היא כתובה על ספר הישר שפירושה ס' בראשית (ועיין היטב ע"ז כה) ששם נאמר (בראשית ט יג) את קשתי נתתי בענן ע"כ אין כוונה על קשת הטבעי לכך ילמדו להבחין למען דעת לשוב בתשובה וא"ש והנה אחיי ורעיי למדו בקשת בהעדר הצדיקים יסודי עולם אשר היו לנו לחומה אוי לנו כי אבד רוח אפינו אשר אמרנו בצלו נחיה בגולה ומה נלמד מענין קשת שמירת ברית קודש יורה כחץ למטרה ווי למאן דפוגם בברית קודש אין צ"ל לאותו שפוגם חס ושלום בבת אל נכר אלא אף בפנויה נדה ואצ"ל אשת איש אוי לו טוב לו שנהפכה שלייתו על פניו למה מרחם יצא למרוד פני קונו ולגרום רעה לכל העולם כי מפריד קשת של מעלה וגורם קללה גם נערים חתן וכלה וכל המתעללים בנערה מתקדשים ומטהרים אל הגנות ברחוב וכדומה עוסקים עמם בשיחה בפרט בבית משתאות ועת הטיבו נגן בכנור כי יקשו עצמם לדעת ויוציאו בחומם זרע לבטלה וכהנה יתר התועבות היחתה איש גחלים בחיקו ולא יכוה ודאי אש עד שאול תאכל וכבר דרשתי פעמים רבות ותודה לאל פה קהלתי נעשה גדר לבל ילך חתן אל הכלה כי אם פעם אחת בחדש ואז לא יעכב יותר עד שעה עשירית אשרי להם והנני מתרה בכם שמרו אותו כאילו יש בו סכנת נפשות העובר אותו כי העבודה שיש בו סכנה עצומה ממש כל באיה מגיע ירכתי שאול אוי לי אמי כי ילדתני על פרצת הדור בברית הנני מתרה בכם השמרו לכם ונקיתי מאלתי שבועה מהר סיני להוכיח עמיתי כי נחר גרוני בקראי והנה יש עוד פירוש להא דאמר ללמד בני יהודה קשת כפשוטו של מקרא שמורה על קשת מלחמה והוא כי שני מיני כלי זיין יש קשת וחרב וישמעאל ירש בברכתו מאברהם (בראשית כא כ) רובה קשת ויצחק שהיה ממלא מקום אברהם ביקש להוריש לעשו גם כן מלחמת קשת ולכך א"ל (שם כז ג) שא נא תליך וקשתך ואלו היה עשו זוכה לברכות היתה ברכתו גם כן קשת אבל יעקב הקדימו ולא האציל לו רק חרב ולכך לא בירך לו רק על חרבך תחיה (בראשית כז מ) כי חרב נשאר לו ולא קשת אבל קשת לישמעאל נשאר לכך נשא עשו מחלת בת ישמעאל כדי שיהיו שניהם לו והנה אמרו (ב"ר צט ב ע"ב) אין זרעו של עשו נופל רק ביד זרעה של רחל והוא כאשר אמרתי כמה פעמים כי כל זכות בני עשו הוא מן תמנע שהיתה בת מלך ונעשתה פלגש לעשו ולא הקפידה על כבודה רק להיותה בבית אברהם ויצחק ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (ב"ק לח ע"ב) לכך יצא ממנה ראשית גוים עמלק הנה רחל עשתה יותר שהיתה עקרת הבית ומחלה על כבודה ונעשתה פלגש והניחה לאחותה לאה להיות גבירה לכך זרעה של רחל כובש לעשו אמנם נצחון שאר אומות ביד יהודה כי ירש מיעקב וביחוד קשת כמבואר במדרש (ילק"ש ח"א רמז צ"ד) כי ישמעאל ירה קשת ביצחק לבל יירש אביו אבל יהודה אמר מה בצע וכו' וכן יהודה תמיד ראש הלוחמים וזהו מאמר דוד עד עתה שהיו שאול ובניו קיימים מזרע רחל להם החרב כי הם בכחם ירשו לעשו והיו לוחמים בחרב אבל עכשיו שמת שאול ואין לבני יהודה ממשלה בחרב כי זהו טכסיסו של עשו רק קשת כמ"ש (בראשית מט ח) ידך בעורף וכו' כי ליהודה נתן הקשת ולא החרב לכך אמר ללמד בני יהודה קשת הלא כתובה על ספר הישר ידך בעורף וכו' ואמר (שמואל ב א) הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים וכו' כי מדרך הנימוס ונהוג במנהיגי עם שכיח באיש אחד כאשר ירבה עליו העומס וטורח הצבור יכעיסנו ויקיץ ברוב טורח וזהו מטבעי אנושי אבל באמת חטא גדול הוא למנהיג שמחוייב לישא כצאן עלות ינהל מבלי לבעוט בטורח ועומס ויותר שעליו הטורח יותר עליו החיוב להתנהג בנעימות בלי שום כעס אוי לי על שברי כי לפעמים גם אני בזה המכשול אשר אני כועס כאשר ירבה הטורח מבני אדם ולא כן היושר וכבר כתב הרמב"ם בספר המורה כי עיקר חטא משה רבינו ע"ה בסלע היה שדיבר עם העם בכעס שמעו נא המורים היה לו לדבר בנחת וזה אצל ראש העדה לחטאת גדול ומרי ואם היה שאול מתנהג כן אין לתמוה היותו נענש אבל באמת שאול היה בנחת מתנהג עם כל העם עד שלא היה בו מידת כעס כלל וכבר נודע כי צבי אין לו מרה כלל וזהו הצבי ישראל אתה ראש ישראל נדמה לצבי שלא היה מרה בו כלל וא"כ אין להאשימו בעבור שכעס על ישראל וזה פירוש ג"כ (שה"ש ח' יד) ברח דודי ודמה לך לצבי דהיינו דאל יכעס עלינו כלל ואמרו במדרש (חזית) כתיב (תהלים לד טז) עיני ה' אל צדיקים וכתיב (שם לג יח) עין ה' אל יראיו כאן בעושין רצונו כאן באין עושין רצונו והכונה כי ידוע כי עין אחת כינוי למדת הדין ועין אחת למדת הרחמים ולכך בעושין רצונו משגיח בשני עינים כי אף למדת הדין הם הגונים אבל כשאין עושים רצונו ואין יכולים לסבול מדת הדין הוא משגיח רק בעין אחת והוא בעין של רחמים וידוע (ילקוט תהלים רמז תש"כ) שצבי כשהוא ישן מביט בעין אחת לכך אמר ברח דודי ודמה לך לצבי היינו שתביט רק בעין אחת והוא של רחמים וזהו הצבי ישראל שהיה מתנהג עם ישראל במדת הרחמים ולא במדת הדין כלל וכלל ולכך אמר בסנהדרין (שהש"ר פ"א טו) עיניך יונים פירש"י סנהדרין שנמשלו ליונים וזהו הטעם כי מלבד מה שאמרתי כי חכמי ישראל היו שותים תמיד מים חיים של תורה ולא מקיאים דהיינו שלא נשכח דבר מאתם כאמרם (אבות פ"ב ח) בור סיד שאינו מאבד טיפה וידוע במשניות מסכת פרה (פרק ט מג) כל עופות שותים ומקיאים חוץ מיונה לכך נקראים עיניך יונים אף גם הטעם כמ"ש בהנ"ל כי הם מתנהגים שלא בכעס ולא היה להם מרה כיונה שאין לה מרה כלל אשרי אדם שינצל מכעס כי כעס בחיק כסילים ובעו"ה מדה זו גורמת רעה לאדם בזה ובבא והעידו לי על הגאון ז"ל דק"ק פירדא שהיה מרחיק מאוד מכעס כל ימיו וביותר הייתי מכיר בהחסיד ר"א פ"ב ז"ל שלא היתה בו מידה זו כלל ולא ראיתיו כועס כל ימיו והיה סובל טורח כל עיר פראג ממש בלי פרס כלל ואדרבה היה נושא בעול והיה שכמו נוטה לעול אחינו ובצרתם היה לו צער והיה כל נאנח ונעזב ומבקש לחם יבוא אליו ובעצתו ינהגם בנפשו ומאודו וקיבלם בפנים שוחקות ויפות ולא היה כמוהו ממש מימות ראשונים בחיי נפשי ולכך ראוי לקונן באבל יחיד כי הוא היה ממש יחיד בדור ואין בעולם חסיד וירא חטא כמוהו ומי יתנני ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה כי בדברים רבים העמידני על אמת ויושר ואני חייב בכבודו כראוי והנה עוד מכשול מצוי בפרנסי הדור והוא כאשר יהיו בתכלית הרוממות ויכבדום זקני עם ובין נגידים יושיבום דעתם זחה עליהם ויתגאו למאוד וזהו עון פלילי כנזכר בפרקי אבות דרבי נתן (פרק לח ג) נשאל ר"י לר"ג על מה נחתם גזר דין לדון כעוברי עבירות חמורות והשיב כאשר דרש ברבים והעם הפליגו בשבחו ועוצם חכמתו זחה דעתו עליו ולכך חרוץ דינו ליהרג וזה בעו"ה מכשול מצוי לכל עם קטן וגדול כאשר ידרוש או יעשה שום דבר לתקוע להתפלל והעם יפליגו בשבחו ותיכף יגביה דעתו ויאמר מי כמוני וכהנה מהתרוממות בנפשו ודעתו ובאמת הוא מהמרי הגדול כי הלא ראוי להחזיק טובה לה' אשר חננו בזה והבדילו משאר בני אדם ובפרטות אם יתגאה איש בלימודו וחכמתו הלא אם ילמד אלף אלפים שנה לא יבין תכליתו של קוצי של יו"ד הכתוב ולא ידע סיבת טעם טבעי מחקרי על בוריה ואיך יעמוד איש מעותד אל הטעות והשגיאות אין רגע בלי מכשול להתגאות ולהמרות פי קונו כי אין דבר מתועב לפני ה' מגאוה ודוחק רגלי שכינה ואם היה שאול המלך מתנהג כן לא היה כ"כ מהתימא על אשר קרהו ההריגה כאשר קרה להרוגי מלכות כנ"ל אבל באמת שאול לא היה לו כך טבע זה אדרבה יותר שהיה עולה לגדולה היה לבו חלל בקרבו ונשבר ונבזה ונמס רוח בזכרו כי הוא אדם עומד למקרה זמן ופגעיו ולא לעולם חוסן וזהו מאמרו על במותיך חלל הרצון כשהיה מגיע לתכלית הגבהות ורוממות היה לבו חלל בקרבו וא"כ שפיר קשה איך נפלו גבורים לכך אמר (שמו"ב א כ) אל תגידו בגת כו' אין הכונה לבל יאמרו הריגת שאול בעו"ה כולם ידעו והלא לקחו גוית שאול והביאו אותו להיכל פסילי אלהיהם אבל כבר אמרו מפני הרעה נאסף הצדיק כדי שלא יראה הרעה נאסף אמנם לפעמים מת בחטאו וע"ז אמר דוד אל תגידו בגת ואל תבשרו בחוצות אשקלון כמאמרי הנ"ל אשר דברתי כי שאול ויהונתן היו חפים מפשע ומנוקים מעון כי בשומעם זאת ושפטו כי מיתתם היתה לבל יראו ברעה אשר ימצא ח"ו לישראל וישמחו ויעלזו ולכך אל תגידו זאת למען יחשבו כי בעונם מתו ומזה נלמד כמה יש לנו להרבות בתשובה ותפלה וצדקה ומעשים טובים בהעדר צדיקים כאלה אנשים הללו שלימים היו מבלי דופי ושמצה ובעו"ה מפני הרעה נאסף הצדיק ועלינו להתפלל שתהיה מיתתם לכפרה לבל יגיעו ימי רעה ח"ו התקוששו וקושו להסיר מאתכם כל דבר רע כי מיתת צדיקים משמים כמתרה וצווחת ואומרת שובו בנים שובבים כי הנני לוקח מחמד עיניכם והעיקר כאשר אמרתי מאן גבר בעי חיי יתמיד יום ביומו בספר תוכחת מוסר ואותם האנשים הלומדים בחבורה ספר של"ה לא יקראו אותו כסדר כי רוב פלפול וקבלה ודרוש והעיקר ללמוד בתוכו בשער אותיות ודברי מוסר שלו אשרי תמימי דרך ההולכים באורחותיו מה נעמו כי מפה קדוש יצאו וכהנה שאר ספרי מוסר ואפי' נשים ובתולות חובה עליהם לקרות בכל יום מספרי מוסר הנדפסים בלשון אשכנז לב טוב שמחת נפש תם וישר וכדומה ואם תעשו כן מובטח אני שיהיה לבכם נפתח על שרשי היראה לירא את פני ה' הנורא ולא בקל תחטאו בשאט נפש: