Musar על בראשית 50:16

דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג׳:י״ז). פסוק זה בא ללמד כי יסוד התורה כלה ועיקרה שלום, וכן מצינו עיקר בריאתו של עולם הוא השלום (חולין פ"ג דף ס) ומזה דרשו רז"ל כל מעשה בראשית לדעתן נבראו לצביונם נבראו שנאמר (בראשית ב) וכל צבאם. ודבר ידוע כי שמים נבראו תחלה נקראו שמים לפי שהם אש ומים והנה הם שני הפכים לא יתכן זווגם והתחברותם כי אם ע"י השלום הוא שכתוב (איוב כ״ה:ב׳) עושה שלום במרומיו, ומלת במרומיו כוללת ב' דברים, הא' במרומיו ממש כלומר בעצם השמים שהם שוים עצומים בענין שלא יהיה להם קיום אלא ע"י שעושה בהם שלום. והשני במרומיו במלאכיו שבמרומיו שהוא עושה שלום ביניהם, וזהו שדרשו ז"ל המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. המשל זה מיכאל. ופחד זה גבריאל. מיכאל ממים וגבריאל מאש והקב"ה עושה שלום ביניהם. וענין הכתוב כפשוטו הוא שהיה איוב מתלונן על צערו שהיה לו שלא כדין לפי דעתו והיה סבור שבא לו דרך מקרה כפי מערכת הכוכבים לא בהשגחת משגיח, ולכך השיבו בלדד ואמר המשל ופחד עמו וגו'. כלומר הממשלה והפחד עם הש"י כי מצד ממשלתו הגדולה הכל מתפחדים ממנו והוא עושה שלום במרומיו, והרעות הבאות על בני האדם הם בעצמם הגורמים כי אין למעלה רק שלום הן במרומיו כלומר בעצם השמים הן במלאכים שבהם שבכלם הוא עושה שלום. ולכך הזכיר אחריו (שם) היש מספר לגדודיו כלומר שעושה ביניהם שלום וכן אמרו אין דבר רע יורד מלמעלה, ובמדרש שיר השירים רבה שיר השירים אשר לשלמה צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה במלך שהשלום שלו. במלך שלמה במלך שהשלים מעשיו לבריות כיצד השלים האש לאברהם אבינו השלים החרב ליצחק השלים המלאך ליעקב. דבר אחר במלך שלמה שעשה שלום בין בריותיו. תני רבי שמעון בן יוחאי הרקיע של שלג והחיות של אש. הרקיע של שלג שנא' (יחזקאל א׳:כ״ב) ודמות על ראשי החי' רקיע וגו'. מיכאל של שלג וגבריאל של אש ולא זה מכבה לזה ולא זה מזיק לזה. והחיות של אש, שנאמר (שם) מראיהן כגחלי אש וכתיב (שם) והחיות רצוא ושוב. ולא מכבה זה לזה ולא זה מזיק לזה. אמר רבי אבין לא סוף דבר בין מלאך למלאך אלא אפי' בין מלאך אחד שחציו שלג וחציו אש הקב"ה עושה שלום ביניהם, א"ר יוחנן כתיב עושה שלום במרומיו הרקיע של מים והככבים של אש ואין מזיקין זה לזה. מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה. ועוד שם בא וראה כמה גדול כח השלום ישראל עובדי ע"ז והם נעשין חבורה אחת אין מדת הדין פוגעת בהם שנא' (הושע ד׳:י״ז) חבור עצבים אפרים הנח לו, גדול הוא השלום שאין חותם ברכת כהנים אלא בשלום שנא' (במדבר ו׳:כ״ו) וישם לך שלום, גדול הוא השלום שהרי נכתבו בתורה דברים שלא היו מפני השלום הוא שכתוב (בראשית נ׳:ט״ז-י״ז) אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף וגו' ומעולם לא צוה יעקב דבר זה אלא מעצמן אמרו. ראה כמה גדול כח השלום שהרי אפי' המלאך שינה דבורו מפני השלום שנא' (שם יח) למה זה צחקה שרה וגו' ואני זקנתי והיא אמרה ואדוני זקן והמלאך שינה ואמר ואני זקנתי. וכל כך למה מפני השלום. מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה למה מפני דרכי שלום שנא" המשל ופחד עמו וגו'. ואמר רבי לוי המזלות הללו שהם מהלכין ברקיע אין אחד מהן רואה מה שלפניו אלא מה שלאחריו כאדם שעולה בסולם לאחריו שיהא כל מזל ומזל אומר אני ראשון הוי אומר עושה שלום במרומיו ע"כ. הקב"ה נקרא שלום שנא' (שופטים ו׳:כ״ד) ויקרא לו ה' שלום. וכתיב שיר השירים אשר לשלמה. בחר בישראל יותר משבעים אומות וקראם שולמית, הוא שדרשו ז"ל (שיר השירים) שובי שובי השולמית אומה ששלום העולמים דר בתוכה ונתן להם את תורתו שכלה שלום שנאמר (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וגו'. כל מצותיה של תורה הן שלום לגוף ולנפש. שלום לגוף הוא שכתוב (שמות ט״ו:כ״ו) ויאמר אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך וגו' כי אני ה' רופאך. שלום לנפש מצד קיום המצות תשוב הנפש שלמה וטהורה לשרשה, שנאמר (תהילים י״ט:ח׳) תורת ה' תמימה משיבת נפש ותהיה מדת השלום שואפת אותה, ומזה דרשו רז"ל כשהצדיקים יוצאין מן העולם מלאכי השרת יוצאין לקראתם ואומרי' יבוא שלום. וכשהרשעים נפטרין מן העולם מלאכי זעם יוצאין לקראתן ואומרין (ישעיהו מ״ח:כ״ב) אין שלום אמר ה' לרשעים:

צריך אדם ליזהר מן המחלוקת ולהתרחק מאותן ששונאים השלום שעליהם אמר ישעיה (ישעיהו נ״ט:ט׳) דרך שלום לא ידעו וכתיב אחריו על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה וגו', ומן הידוע כי המלכיות והמדינות אינם נחרבות אלא בשביל המחלוקת והפורעניות שהם משפטי הש"י והן תהום רבה אינן באין אלא בעון המחלוקת שכן מצינו במחלקותו של קרח שנעשו בהם שפטים גדולים שבלעה אותם הארץ ונשרפו מאתים וחמשים איש ועוד מתו במגפה ארבעה עשר אלף וז' מאות מלבד המתים על דבר קרח וכל זה בשביל המחלוקת שאין ב"ד של מטה מענישין עד שיהא בן שלש עשרה שנה ולא ב"ד של מעלה עד שיהא בן כ' שנה ובשביל המחלוקת אבדו אפי' יונקי שדים שנאמר (במדבר יז) ובניהם ונשיהם וטפם, דרשו רז"ל ארבעה נקראו רשעים המרים יד על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע שנא' (שמות ב׳:י״ג) ויאמר לרשע למה תכה רעך למה הכית לא נאמר אלא למה תכה, והלוה ואינו משלם שנאמר (תהילים ל״ז:כ״א) לוה רשע ולא ישלם. ומי שיש בו עזות פנים שנא' (משלי כ״א:כ״ט) העז איש רשע בפניו. ומי שהוא בעל מחלוקת שנא' (במדבר ט״ז:כ״ו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים. ושניהם היו עזי פנים דתן ואבירם ובעלי מחלוקת ולשון מחלוקת באותיותיו נדרש כן. מ. מכה. ח. ארון. ל. לקות. ק. קללה. ת. תכלית. שמביא כלייה על העיר: ובמדרש תנחומא פרשת צו גדול הוא השלום שאפילו היו ישראל עובדי ע"ז והם נעשין חבורה אחת אין מדת הדין פוגעת בהם שנא' (הושע ד׳:י״ז) חבור עצבים אפרים הנח לו. גדול הוא השלום שאין חותם הברכות אלא שלום שנא' (במדבר ו׳:כ״ו) וישם לך שלום. גדול הוא השלום שהרי נכתבו בתורה דברים שלא היו מפני השלום הוא שנא' (בראשית נ׳:ט״ז) אביך צוה וגו' ומעולם לא צוה יעקב אלא מעצמם אמרו. ראה כמה גדול כח השלום שהרי המלאך שינה דבורו מפני השלום שנא' ואני זקנתי וכל כך למה מפני השלום, ולעתיד לבא כשיחזיר הקב"ה הגליות בירושלים בשלום הוא מחזירן שנאמר (תהילים קכ״ב:ו׳) שאלו שלום ירושלים וכתיב (ישעיהו ס״ו:י״ב) הנני נוטה אליה כנהר שלום. ובמסכת מגילה (פ"ב דף יח) ברכה דהקב"ה שלום הוא שנאמר (תהילים כ״ט:י״א) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום:

החלק הד' - המשקר בסיפור הדברים אשר שמע ומחליף קצתם במתכוין, ואין לו תועלת בשקריו ולא הפסד לזולתו. אבל כי משפטו מאהבתו שקר מדבר צדק סלה. ופעמים שהוא בודה מלבו ספור הדברים כולו. והאיש הזה יקל ענשו מצד אחד. על כי אין הפסד לאיש בשקריו ופחזותו אבל גדול מאד ענשו בעוז פניו ואהבת השקר. ויכבד עונו כי אהבהו לבלי תועלת. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ו׳:י״ט) יפיח כזבים עד שקר. פירושו - אם תראה אדם אשר יפיח כזבים בשיחתו וספור דבריו. תדע כי תביאהו המדה הזאת להעיד שקר באחיו ולענות בו סרה אחרי אהבתו השקר. וזה החלק התירוהו לקיים מצות ודרישת טובה ושלום. ואמרו כי מותר לשבח הכלה לפני החתן ולאמר שהיא נאה חסודה אף על פי שאינה כן. ואמרו מותר לשנות בדברי שלום. שנאמר (בראשית נ׳:ט״ז-י״ז) אביך צוה לפני מותו לאמר כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. ויש אנשים יחליפו מקצת הדברים אשר שמעו בבלי דעת. כי לא ישיתו לבם לחקרו בעת שמעם. גם מדה זאת רעה. ואמר שלמה המלך עליו השלום (משלי כ״א:כ״ח) ואיש שומע לנצח ידבר. פירוש - איש נותן לב לשמוע ולהאזין עד תכונת הדברים אשר ידברו באזניו למען יספר אותם על נכון. ולא ימצא בפיו לשון תרמית לנצח ידבר. כי יאהבו בני אדם לשמוע דבריו. ולא יאמרו לו לעולם למה תדבר עוד דבריך: