Musar על בראשית 6:2

אבל דעת הרב רבי משה ברבי נחמן ז"ל ורוב המפרשים כי השטן הזה מלאך גם בני האלהים היו מלאכים, ומה שנתקנאו להצלחת איוב ולרוב עשרו ונתלבשו תאות הגוף במקומות המשתה והשמחה אין לתמוה מזה שהרי מקרא מלא מצינו מפורש (בראשית ו) ויראו בני האלהים את בנות האדם וידוע כי היו מלאכים לא בני אדם והם התלבשו תאוות גופניות וירדו ממקום קדושתם מן השמים. וכן בענין איוב בני האלהים והשטן היו מלאכים טובעים בים התאוה הגשמיית והתלבשו מדות בני אדם כגון הקנאה והשנאה והתאוה והכעס. וכתב הרב ר' משה ברבי נחמן ז"ל ידוע בקבלתנו כי הוא מלאך נברא להשטין ולהזיק לאדם ושמו שטן נגזר מלשון (עזרא ד') כתבו שטנה. וכבר בא בדברי רז"ל באור ענינו (ב"ב דף ט"ז) אמרו הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, והנה החכמים ז"ל ייחסו לו כל אלה הפעולות וגם אמונתם שהוא מלאך באמת לא טבע מן הטבעים ולא כח מן הכחות כמו שנתבאר אחרי זו המימרא כמעשה שספרו שם בתחלת בבא בתרא ובמקומות רבות בדבריהם בארו לנו כי זה המלאך נברא להשטין ולהזיק ואולי כי מאצילות כחו יהא לאדם שטנה כי הוא סבה לכוכבי החרבן והדמים והחרב והמלחמות המכות והפצעים והמריבות והפירוד והכלל נפש לגלגל מאדים. וכבר נתנו ז"ל בחלקו מן האומות עשו כי הוא עם היורש החרב והמלחמות, ובחלקו עוד השדים הנקראים מזיקים בלשון חכמים ושעירים בלשון תורה כי כן יקרא הוא ואומתו שעיר וע"כ הוא וכחותיו המשטינים והמזיקים ע"כ לשונו ז"ל. ודעתו ז"ל כי לפי שרצה השי"ת לנסות את איוב והרשה את השטן בזה נאצל מכח השטן חפץ לכשדים ולשבא על ענין החרב והשבי ההוא והתגברות הרוח ולהפיל הבית על הנערים כאלו הוזקו בטבע והוא ענין אלהי. ודע כי איוב היה מזרע אברהם ע"ה מבני אחיו הכיר את בוראו ועבדו במצות שכליות מן התום והיושר וסור מרע לבני האדם ובעבודת הלב שהוא שרש הכל שהיה ירא אלהים. וכן חבריו אליפז ובלדד וצופר, הקדים אליפז שהוא הגדול שבכולן ונקרא בשם בכור עשו והוא תימני מתיחס אל בכור אליפז דכתיב (בראשית לו) בני אליפז תימן אומר, ובלדד השוחי מבני אברהם כי כן מצינו (שם כה) ואת ישבק ואת שוח, צופר מתיחס אל צפו בן עשו כי כן נמצא בתורה אחי נקרא במקום אחר אחירם גם זה צפו שינו שמו בדברי הימים צפי. ונמצאת אומר איוב וכל חבריו כלם מתיחסים אל משפחה אחת גם אליהוא מחיחס אל המשפחה הזאת כי הוא נקרא בוזי מתיחס לבוז בן נחור, ועוד כתוב בו ממשפחת רם כי הוא ממשפחת אברהם שהיה נקרא רם כי כן היה שמו אברם ואמר התרגום מן גניסת אברהם. ונמצאת אומר כי איוב וחבריו הם מזרע אברהם שהיה שרשי האמונה אוחזין דרכו כמו שכתוב (שם יח) כי ידעתיו למען וגו', ובבא עליו הצרות והיסורין באו שלשתן איש ממקומו לנחמו על צערו הגדול. ואז ענה יאבד יום אולד בו:

והנה קלקל בסוד היין כי חוה סחט[ה] אשכול של ענבים (בר"ר יט, ה), והלך בבחינת הרע. ואלו לא קלקל ונשאר בטוב בסוד יין המשומר בענביו, היה בסוד (אבות ב, ח) בור סיד שאינו מאבד טפה והיתה הטפה זרע קודש מצבתה. וכשקלקל, לא די שלא נשאר בכבודו, אלא נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא והבור ריק, כי לא נשאר קיים אפילו במין במבול שבלה את העולם מכח העון שהיו מסריחין את הטיפה כי השחית כל בשר (בראשית ו, יב)^הגה"הדבר זה צריך ביאור רחב, תתבונן ויראו עיניך שכל ההשחתה דדור המבול היה בהשחתת הברית, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יב, א) שהשחיתו זרעם. על כן תמיד הזכיר למינהו בפרשה זו. והזכיר גם כן איש ואשתו, ותיבת אשתו דייקא ולא אשה אחרת. ואין הכוונה דוקא כשבא אל אשה אחרת, אלא אף מי שמשחית זרעו בר מינן הוא דבוק באשה אחרת, שהיא מצד אלהים אחרים סטרא דמסאבא. והיא האשה אשר הוכיח ה' בשבט פשע, והיא לילית המרשעת שהיתה מתחילה בק"ל שנה של אדם הראשון מולדת רוחין ושידין מזרע לבטלה של אדם הראשון. אחר כך נתדבק בחוה אשתו למינהו וגירש את לילית כמוזכר במדרש (זח"א נד, ב) הם נגעי בני אדם בר מינן המטמאין את האדם בהוצאת זרע. וזהו סוד (בראשית ו, ב) ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו, בחרו ברע, ויהי ע"ר ר"ע כי יצר רע, וגם בחרו אותיות ברחו, כי היא ברחה מאדם הראשון כשגרשה ונתדבק בחוה בת ק"ל שנה, ונתדבק במינו והוציא רשעה מביתו היא לילית וגרשה וברחה ממנו. והיא מתחממת באנשים רעים ומוציאה זרע וקרי, וזהו ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו אשר ברחו, הם הנשים כיתות לילית בר מינן:
ודע והבן כי קיום העולם שמירת הברית, וזהו סוד ברית עולם. והשחתת הברית הוא השחתת העולם, על כן נשחתו במבול כולם כי השחית כל בשר. ונח שהוא איש צדיק יסוד עולם סוד ברית המעור נשאר. וכן מכל חי שדבקו למינהו:
וזה לשון הזוהר (ח"א נט, ב) תא חזי, נח דלתתא קיימא קדישא הוה דוגמא דלעילא, ועל דא איקרי (בראשית ט, כ) איש האדמה, ורזא אוליפנא דהא נח איצטריך לתיבה לאתחברא בה ולקיימא זרעא דכולא, דכתיב (שם ז, ג) לחיות זרע. מאן תיבה, דא ארון הברית, ונח ותיבה לתתא הכי הוו כדוגמא דא לעילא. נח כתיב ביה ברית, דכתיב (שם ו, יח) והקמותי את בריתי אתך וגו', ועד דאתקיים ביה ברית לא עייל לתיבותא, דכתיב והקמותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה, וכדין הוה תיבה ארון [הברית]. דא תיבת נח כלא כגוונא דלעילא, ובגין דהאי ברית לעילא הוא עביד תולדות, כגוונא דא נח איהו עביד תולדות, כמה דאיתמר, אלה תולדות נח, נח איש צדיק, הכי הוא ודאי כגוונא דלעילא, ועל דא וצדיק יסוד עולם כתיב, וארעא על דא אתקיימת, דהא איהו עמודא דעלמא קיימא עליה. ומאן איהו, דא צדיק, ונח אקרי צדיק לתתא. ורזא דכלא (בראשית ו, ט) את האלהים התהלך נח וכו', למהוי הוא בארעא כגוונא דלעילא, איש צדיק יסודא דעלמא, ברית שלום שלמא דעלמא, איש האדמה ודאי, ועל דא (שם ח) ונח מצא חן בעיני ה', עד כאן לשונו. ומבואר המאמר בפרדס שער צינורות פרק שלישי:
וכלל הענין, כי נח בתיבה הוא מרכבה לברית מעור העליון שהוא יסוד, סוד ברית שלום בארץ העליונה שהיא מלכות, והתיבה רומז למלכות, סוד ארון הברית ששם התורה סוד תפארת, שהוא סוד זיווג העליון הוא יסוד ברית הבנין. וזהו והקמותי את בריתי, שהוא סוד הקימה להשפיע במלכות לקיים הבנין, ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), כמער איש ולויות מקים את בריתו ודבק באשתו ולא באחרת. ואז אלה תולדות נח סוד פריה ורביה על ידי אשתו:
וזהו סוד (בראשית ט, ז) ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה. ולכאורה קשה, מהו זה שאמר שרצו בארץ ורבו בה, בודאי לא בשמים היא. וגם הוא באריכות לשון. אלא הענין בחטא השחתת זרעם כתיב (שם ו, יא), ותשחת הארץ, היא סוד הארץ העליונה שהיא לפני אלהים, כי נשחתה ומלאה הארץ חמס, כי בחטאם גרמו שהשפע העליון בסוד היחוד והזיווג הראוי להארה העליונה ואז נתמלאה ברכה והארץ מבורכת ומשם צוה ה' את הברכה להשפיע לתחתונים, עתה כביכול נשחתה להיות השפע הזה יורד לתחתונים הקליפות. וזהו סוד החמס, כי ההשפעה היא חמס נחמס בידי הקליפות. וזהו הסוד נתבאר במקומו בארוכה ובפרט בהקדמה תולדות אדם. זהו שהזהיר פרו ורבו בקדושה ובטהרה, ואז תתעוררו למעלה להיות הברית שלום בארץ העליונה, זהו שרצו בארץ ורבו בה לא תצאו חוצה:
וזהו סוד אות ברית הקשת, ויאמר אלהים זאת אות הברית אשר אני נותן ביני ובינכם וגו' את קשתי נתתי בענן וגו'. וזה לשון הרמב"ן, זאת אות הברית אשר אני נותן, שמשמע מן האות הזה שלא היה קשת בענן במעשה בראשית, ועתה ברא ה' חדשות לעשות קשת בשמים ביום ענן. ואמרו בטעם האות הזה, כי הקשת לא עשאו שיהיו רגליו למעלה שיראה כאלו מן השמים מורים בה וישלח חיציו ויפיצם בארץ, אבל עשאו בהיפך מזה להראות שלא יורו בו מן השמים, וכן דרך הנלחמים להפוך אותה ככה כאשר יקראו לשלום למי שכנגדם, ועוד שאין יתר לכונן חצים עליו. ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדות, כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת. וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי יאמר את קשתי נתתי בענן ולא אמר אני נותן בענן כאשר אמר זאת אות אשר אני נותן, ומלת קשתי תורה שהיתה לו הקשת תחלה, ולכן נפרש הכתוב הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה, תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם, שכל זמן שאראה אזכור כי ברית שלום ביני וביניכם:
ואם תבקש מה טעם בקשת להיות אות, הנה הוא כטעם (בראשית לא, נב) עד הגל הזה ועדה המצבה, וכן (שם כא, ל) כי את שבע כבשות תקח מידי בעבור תהיה לי לעדה, כי כל דבר הנראה שיושם לפני שנים להזכירם ענין נדור ביניהם יקרא אות וכל הסכמת ברית, וכן במילה אמר (שם ט, יג), והיה לאות ברית ביני וביניכם, בעבור ההסכמה שימולו כל זרע אברהם לעבדו שכם אחד, עד כאן לשונו:
ועיין בעקידה בשער י"ד שכתב, שאות הברית אינו אלא שהוא דוגמא לדבר כו', עיין שם באורך ותראה כי נדחק במאוד בפירוש הפסוקים. ולכלהו אית פירכא מהא דאמרו רז"ל (ב"ר לה, ב) שבדורו של חזקיהו ושל רשב"י לא נראתה קשת. לפי דבריהם מאי גריעותא היה להם אם נראה הקשת. ואף שחתר בעל העקידה להשיב על זה, יראה המעיין שדבריו רחוקים במאוד:
ובשם רבינו משה איסרלש ז"ל שמעתי שאמר, אף שהקשת הוא בטבע, מכל מקום לא היה נראה הקשת אם היו זכאין, כי אי אפשר לפי הטבע הקשת אלא כשירד המטר ביום והחמה זורחת, ואלו היו זכאין לא היה יורד המטר ביום אלא בלילה בשעה שבני אדם בביתם כמו בלילי שבת, כמו שכתב רש"י על פסוק (ויקרא כו, ד), ונתתי גשמיכם בעתם. וזהו שאמר ליה לרבי יהושע בן לוי נראתה קשת בימיך (כתובות עז, ב) מדייק תיבת בימיך, ימים ולא לילות, כלומר אם ירד המטר ביום בזמניך ואז יתראה הקשת:
ולעניות דעתי נראה לתרץ קושיא זו, וכן עוד קושיא דוגמא זו שהקשה על מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כט, א) על ד' דברים מאורות לוקין, על אב בית דין שמת ולא נספד כהלכה כו', הלא הליקוי הוא מצד תנועות השמש וירח, והבקיאים בחכמה זו יכולים לחשוב באיזה שעה תהיה הליקוי והוא דבר טבעי. ואני אומר שכל זה מתורץ מהא דאיתא במסכת שבת פרק במה מדליקין (לב, א) תנא דבי רבי ישמעאל, כי יפול הנופל ממנו (דברים כב, ח), ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית, שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ופירש רש"י, מששת ימי בראשית, דכתיב (ישעיה מא, ד) קורא הדורות מראש, שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם, שהרי כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה וקראו נופל, עכ"ל. ומאחר שכן הוא שקרא הדורות מראש וידע מעשיהם ופורענותם, על כן המציא הקב"ה וברא זו הטבע להיות הקשת, כי אז בעמדו בעת עמדו מימי נח ואילך יורה הברית הזה שהם חוטאים, והקב"ה נאמן בבריתו שלא יהיה עוד מבול. וכן לענין הליקוי, היה צופה הקב"ה ומביט בכל הדורות, וברא מהלך צבא השמים שיהיו לקוי בעת שראויים ללקות מפני חטאם הנ"ל:
ואל תבהל את פיך לאמר, הנה כבר גלוי וידוע כל החטאים שיהיו ועל זה עשה הקב"ה מעשה וברא בריאתו, אם כן נראה לעין שהחטאים האלה הם הכרחיים ואיה איפוא הבחירה. והקושיא הקדומה של ידיעה ובחירה היא קשה בענין זה יותר בתוקף ונראה לעין. דע כי כבר הארכתי בזה בהקדמה תולדות אדם בבית הבחירה, עיין שם יראו עיניך וישמח לבך, על דרך ההם הוא על דרך הפשט:
עוד מצאתי דרך טוב וישר בכל עניינים הנ"ל בשם חכם מופלג וזה לשונו, בענין מאורות לוקין, הגם כי הליקוי הוא על פי החשבון, מכל מקום לולי החטא המעבה ונעשה כענן ומסך, על דרך שאמר הנביא (ישעיה נט, ב), כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם הבדל גופני גשמי, היה הצל בהיר וזך כל כך, לא יאונה לצדיק כל און ולא יעשה רושם והפסק האחד בפני חבירו בשעה שהשמש והלבנה והכוכבים מאירים ומזהירים ואין השמים והיסודות מעכבים אורם, כן הדבר הזה. ולהיות סיבת החטא שבהיות זה לעומת זה שנעשה כענן מפסיק, על כן הוא סימן לדבריהם ז"ל. וכן בענין הקשת נוכל לומר שהגם שהוא דבר טבעי בהיות חלק ארץ אחת גשומה וחלק שכנגדו השמש בגבורתו, אלמלא החטא הנוטל כח העליונים ותחתונים בזכותם ובהירתם, לא היה עושה רושם גשמיי כזה. נמצא עשיית רושם גשמיי סימן השתנות על ידי מעשינו כח וחיות עליוני ונעשה כח גופני מקבל שינוי והשתניות ומקריות, מה שלא היה כן אם היה בכח עליוני כשאר הנבדלים של מעלה שלא יקבלו שינוי ומקרה. ודבר זה עיקר גדול ואמוניי, שכן בידינו על ידי מעשינו חס ושלום השמים לא יתנו טלם והארץ יבולה:
אמנם על דרך הסוד יתבאר ענין הקשת על ענין כמוס שהוא למעלה מהטבע, ואז יבא על נכון מראה הקשת, כי יהיה אות ברית על שלימות הברית, והוא הענין אשר אנחנו עוסקים, שכל חטא דור המבול היה בהשחתת ברית, ועל כן נשחתה הארץ העליונה מברית העליון ברית המעור, והקב"ה התעורר ברחמיו ואמר זאת אות הברית. וכבר ידעת פירוש של זאת שהוא המלכות שתהיה דבוקה באות הברית, ואמר אשר אני נותן רומז בכאן על התפארת. וסוד הקשת נורא וגדול במאוד, והרוצה לעמוד על סוד הענין יעיין ברמב"ן וברקנאט"י:
וכלל הענין, כי אות הזה והברית היא אות המילה והברית שבה, עיין שם בדבריהם ותמצא מטעמים כאשר אהב נפשך. והקשת שהוא סוד אות ברית והמעלה, והוא מדריגת יוסף הנקרא צדיק על שם (משלי י, כה) וצדיק יסוד עולם, אמר הכתוב (בראשית מט, כד) ותשב באיתן קשתו. והנה כמו שאסור להסתכל בקשת (חגיגה טז, א), כך אסור להסתכל בערוה, כמו שאמרו רז"ל (סנהדרין צב, א), המסתכל בערוה קשתו ננערת. כלל הענין הוא תיקון הברית שלמטה ושמירתו וקדושתו, ואז נזכר הברית שלמעלה זכרון לטובה:, לולי הותיר לנו ה' שריד נח איש צדיק, וצדיק הוא יסוד עולם ממנו נתייסד העולם:

מעשה בר' מתיא בן חרש, שהיה צדיק ישר ונאמן ועניו, ולא היה משתכל באשה כלל, וכל ימיו היה עוסק בתורה. יום אחד אמר השטן לפני הב"ה, ר' מתיא בן חרש, אע"פ שהוא ירא שמים וצדיק בכל ענייניו, תן לי רשות ואלך ואנסה אותו. אמ' לו הב"ה, לא תוכל להטעות אותו, מפני תורתו וענותנותו ומעשיו הטובים. אמ' לו, אעפ"כ תן לי רשות ואלך ואנסה אותו ואראה אם יעמוד בצדקתו. הלך השטן ונתן לו הב"ה רשות. והלך ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. מה עשה השטן, נדמה לו כמין אשה יפת תואר, שלא היה כיפיה מימות נעמה אחות תובל קיל, שטעו בה בני האלהים, שנא' (בראשית ו, ב) ויראו בני האלהים את בנות האדם וגו'. בא ועמד לפניו. כיון שראה אותה, הפך עצמה לאחוריו. גם השטן הפך עצמו כנגד. ר' מתיא בן חרש קרא לתלמידו שהיה משמשו, ואמ' לו, בני הבא לי מסמרים. והצית את המסמרים באש, עד שנעשו כאש, ונתן אותם בעיניו. כיון שראה השטן כך, נבהל, ועלה למרום, ואמ', רבוניה דעלמא, כך וכך היה המעשה. אמר לו הב"ה, ולא אמרתי לך שאין אתה יכול להסיתו. קרא הב"ה לרפאל המלאך שר הרפואות. אמ' לו, לך ורפא את עיניו של ר' מתיא בן חרש. הלך לו רפאל המלאך ואמ' לו, הב"ה שלחני לרפא את עיניך. אמ' לו ר' מתיא בן חרש, איני רוצה, מה שהיה היה. חזר רפאל והחזיר התשובה לפני הב"ה. אמ' לו, לך ואמור לו, אל תירא, מהיום ואילך אני ערב לך שלא ישלוט בך יצר הרע כל ימיך. כיון ששמע הדבר הזה קבל עליו ורפא את עיניו.