שני לוחות הברית
ובחינה זו ביארו בתקונים (תקון ו' כב, א) זה לשונו, ווי לון לבני נשא דקב"ה אסיר עמהון בגלותא, ושכינתא אסירת עמהון. ואתמר בה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין, ופורקנא דילה דאיהי תשובה אימא עילאה איהי תלויה בידיהון. דחמשין תרעין דחירו עמה לקבל חמשין זימנין דאידכר יציאת מצרים באורייתא דא הוא (שמות ב, יב) ויפן כ"ה וכ"ה. באילן חמשין אתוון דמייחדין בכל יומא פעמים שמע ישראל דאית בהו כה וכה אתוון. וירא כי אין איש (שם) דאתער לה בגינייהו, ואיהו משגיח מן החלונות דאתמר בהון (מלאכי א, ט) חלו נא פני אל, ויחוננו לההוא דאתמר ביה (במדבר יב, יג) אל נא רפא נא לה, דאסוותא בידיה דאיהו ידו פשוטה לקבל שבים. וירא כי אין איש. והיא בעד החלון נשקפה ותייבב (שופטים ה, כח), בתרועה דאיהו יבבא, דאתמר בה (בראשית ח, ו) ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה, ודא יום הכפורים, דתיבת נח איהי אימא עילאה, חלון דילה איהו עמודא דאמצעיתא דביה אור ותורה אור ואיהו אור הגנוז. ויפן כה וכה, מציץ מן החרכים, אלו עשרת ימי תשובה. וירא כי אין איש, ועוד משגיח מן החלונות, אילין חלונות דבי כנישתא, דאבא ובנוי אינון בבית הכנסת אסירן, ואיהי בכל יומא אשגחותא עלייהו ויהיב לון מזונא. ויפן כה וכה, אם אית מאן דאתער בתיובתא לתברא בית איסורין דלהון, הדא הוא דכתיב (ישעיה מט, ט) לאמור לאסורים צאו ולאשר בחושך הגלו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש, אלא איש לדרכו פנו בעסקיו דלהון באורחין דלהון. איש לבצעו מקצהו בבצעא דהאי עלמא לירתא האי עלמא, ולאו אינון מסיטרא דאלין דאתמר בהון (שמות יח, כא) אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת שונאי בצע, אלא וירא כי אין איש, אלא כלהו צווחין בצלותין ביומא דכפורי ככלבים הב הב לנא מזונא סליחה וכפרה וחיי, כתבינו לחיים. ואינון ע"פ (לפנינו; עזי נפש) ככלבים, דאינון אומין דעלמא עובדי עבודה זרה דצווחין לגבי' ולית לון בושת אנפין, דלא אית מאן דקדם לון בתיובתא דיחזיר שכינה לקודשא בריך הוא כגוונא דיחזיר לגבייהו. ואידמיין לכלבים דאתמר בהו (תהלים קו, לה) ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ואינון ערב רב דכל חסד דעבדין לגרמייהו עבדין, עד כאן לשונו. הרי בפי' כמה ראוי שנתעורר בתשובה לאהבת השכינה להקימה מהגלות ולא על מנת לקבל פרס, ולא נדמה לערב רב או לגוים כנזכר במאמר, עד כאן לשונו:
שני לוחות הברית
ולפי מדרשו להקיש כו', משמע דסבירא ליה שהמדרש הזה (יבמות סג, ב) דתניא ר' אליעזר אומר כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים שנאמר (בראשית ח, ו) שופך דם האדם וגו', וסמיך ליה ואתם פרו ורבו, סוברת כמתניתין דבפרק הבא ע"י (יבמות סה, ב) דתנן, האיש מצווה על פריה ורביה, ולא האשה. ור' יוחנן בן ברוקא אומר, על שניהם הוא אומר ויברך אותם. ומפרש בגמרא מאי טעמא דת"ק, דכתיב (בראשית א, כח) וכבשוה, וכבשה כתיב, איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש. דסבירא להו דקרא ויאמר אלהים פרו ורבו דגבי אדם אינו פירוש של ויברך אותם אלהים, אלא מילתא באנפי נפשה, והוא הדין נמי גבי פרו ורבו הראשון דנח אינו פירושו של ויברך, אלא מילתא באנפי' נפשא, ופליגא אברייתא דבר קפרא. ואההיא דסנהדרין דס"ל דמצות פריה ורביה אינו אלא מקרא דואתם פרו ורבו, אבל פרו ורבו דאדם הראשון, ופרו ורבו הראשון דכתיב בבני נח אינם אלא ברכה, ולא נתברר לי מהיכן למד זה, דדילמא בברייתא דבר קפדא ובההיא דסנהדרין היא סוברת שאמרו שמצות פריה ורביה אינה אלא מקרא דואתם פרו ורבו ואפילו הכי דורש אותה לסמוכין, כר' אליעזר דאמר סמוכין מן התורה מנין, שנאמר (תהלים קיא, ח) סמוכים לעד לעולם, אע"ג דליכא לא מוכח ולא מופנה: