Musar על הושע ב:22

רבי אליעזר אומר אפי' הכניסה לו ק' שפחות, הוא הדבר שפירשתי למעלה סוד מאה ברכות. וסוד קו"ף שאמר ר' עקיבא, קו"ף זה שמו של הקב"ה, ששם הוי"ה עולה קו"ף, י' פעמים י', ה' פעמים ה', ו' פעמים ו', ה' פעמים ה', וכן מקום, וזהו ברוך המקום. וזה לעומת זה, כי הקליפה כקוף בפני אדם היושב על הכסא. ואדם רומז גם כן לשם הוי"ה במילואו, יו"ד ה"א ו"ו ה"א עולה אדם, וזהו סוד הכניסה מאה שפחות, ואז יתבטלו הקליפות בכלל ופרט. על כל זאת עושה בצמר, ידוע צמר ופשתים שעטנ"ז, צמר מקרבן הבל שהביא צמר, והבל מצד הקדושה, וקין סטרא דמסאבא הביא פשתן. על כן בגדי כהונה היו כלאים, כדי להכניס הקליפה להקדושה, ולעתיד חזיר לטהר, וישאר אל מן סמא"ל כמו שכתבתי במקום אחר, וכולו הפך לבן טהור הוא (ויקרא יג, יג), וכתיב (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאיכם וגו' כצמר יהיו, וזהו הרמז מה שכתוב ועושה בצמר, דאם לא כן כמורד שפחה בגברתה, והיא סוד אשה מנאפת כנודע, זימה היא ח"ו. ואנחנו כנסת ישראל בת זוגו כתיב (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה, על כן מוכרחים אנו לראות שהזדונות יתהפכו לזכיות, והבן:

ועל דבר זה פירשו המאמר (ברכות לא, א), בהאי הלולא שאמרו לי' לשרי לן מר, אמר וי לן דמיתנין ואנן מה נימא בתריה, הי תורה והי מצות דמגינן. הכוונה, כי זה היה משורר שטעם הלולא הוא לקיים פריה ורביה שלא תאבד קיום המין. והם ענו בתריה שגם קיום באיש יש מצד הנפש כשמקיים תורה ומצות. אבל לעתיד לבוא יהיו הנשואין הגמורין כמו שכתוב (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה, אז הגוף והנפש שניהם יחדו יהיו קיימים בגוף ובנפש, ועתה בא הרושם לזה בדיני נחלות שנקראות משפט כמו שאמרו רז"ל (ב"ק קיג, ב), להודיע שעם היות שהנחש הקדמוני גרם החטא והמיתה ונפסקו ונפרדו הגופים, מכל מקום הנשאר במקומו משתלשל ממנו לירש זכות המת היותר קרוב הבא ממנו, כי קרבת הנפשות לא נפסקו מהם כי ענפי האילן הקרוב קרוב יונק יותר. ולהכי חקה משפט כתוב (במדבר כז, יא), ואיש כי ימות ובן אין לו^הגה"הוקרוב לזה כתב בספר החינוך (מצוה ת) קרוב לפשוטו, וזה לשונו, נצטוינו בדיני נחלות, כלומר שמצוה עלינו לעשות ולדון בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שנאמר (במדבר כז, ח-ט) איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. ואם אין לו בת וגו'. וסוף הפרשה (שם יא) והיתה לבני ישראל לחקת משפט כאשר צוה ה' את משה. ואל תחשוב שאמר בזה שהמצוה היא שנעשה בענין הנחלה כאשר דנה התורה עליה, שירצה לומר שיהיה האדם מצווה מהאל לתת מה שיש לו ליורשו על כל פנים. כי האל ברוך הוא לא רצה להוציא נכסי האדם מרשותו, שלא לעשות מהם כל חפצו בשביל יורשו כל עוד נשמתו בו, כמו שיחשבו חכמי האומות. אבל הודיענו שזכות היורש קשורה בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו, מיד נופל עליהם זכות היורש, כענין השתלשלות היצירות שרצה היוצר ברוך הוא זה אחר זה מבלי הפסק. ורבותינו ז"ל יקראו לזכות החזק שיש ליורש בנכסי מורישיו בלשון משמוש, כלשון אמרם בהרבה מקומות נחלה ממשמשת והולכת (ב"ב קטו, ב) כלומר שזכות היורש כמוריש, כאלו הגופים דבוקים זה בזה, שכל היוצא מן האחד נופל על השני:
ומפני כן אמרו ז"ל (שם קכו, ב) שאם צוה ואמר המוריש אל ירשני בני, או בני פלוני לא ירש עם אחיו, או בתי תירשני במקום שיש בן, וכיוצא בענינים אלה, אין בדבריו ממש, שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שירש היורש מורישו. ואף על פי שאמר שנכסיו בידו לכל חפציו, הענין הוא לומר שיכול האדם ליתנם לכל מי שירצה, ולעשות בהם כל חפצת נפשו ואפילו לאבדם בכל לשון, חוץ מזה של ירושה, לפי שזה הדיבור הוא כנגד דיבורו של מקום וגזירתו, כי הוא אמר ירש היורש ועל כן אין כח ביד אדם לומר לא ירש. והיינו מתניתין דיש נוחלין (שם) האומר איש פלוני בני לא ירש עם אחיו, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. וכן האומר איש פלוני ירשני במקום שיש בת, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה. רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים, ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימים (שם קל, א), עד כאן לשונו::

וגרסינן במכילתא ויאמינו בה' ובמשה עבדו. גדולה אמונה לפני מי שאמ' והיה העולם, שבשכר האמונה שהאמינו ישראל זכו ששרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה, שנא' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, וכתיב בתריה (שמות טו, א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. וכן אתה מוצא באברהם שלא ירש העולם הזה והעולם הבא אלא בשכר אמונה, שנאמר (בראשית טו, ו) והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, וכתיב בתריה (בראשית טו, ז) ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת וגו'. וכן אתה מוצא שלא עלו ישראל ממצרים אלא בשכר אמונה, שנא' ויאמן העם וגו'. ואומ' אמונים נוצר ה', מזכיר אמונת אבות. ואומר ויהי ידיו אמונה. ואומר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים, בשער זה נכנסים בעלי אמנה. וכן הוא אומר טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות, כי שמחתני ה' בפעלך במעשי ידיך ארנן. מי גרם לנו לשמוח בשמחה הזאת, אמונה שהאמינו ישראל בהב"ה בעולם הזה, שכלו לילות. וכן יהושפט אומר האמינו בה' אלהיכם ותושעו. וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא באמונה, שנא' אתי מלבנון כלה אתי מלבנון תבואי תשורי מראש אמנה, וכתי' (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה וגו'. ואומר וצדיק באמונתו יחיה. וכתי' (ירמיהו ה, ג) ה' עיניך הלא לאמונה. וכתי' (ישעיהו כה, א) עצות מרחוק אמונה אומן.