מוסר על יהושע כד:יט

אמר זכריה הנביא ע"ה קפיטל ח' (פסוק ג)^*ענין יקר למה קרא הנביא ירושלים עיר האמת., כה אמר י"י שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלים ונקראתי ירושלים עיר האמת. וקשה לי מה ענין השם הזה שקראה עיר האמת ולא עיר הצדק או עיר המשפט וכיוצא. הגם לכאורה בדרך הלצה יש ליישב כמו על דרך שפירשתי במקום אחר בפסוק (תהלים קכח, ה) וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך מלת בטוב ירושלים צריך ביאור ופירשתי ע"ד המשנה דערכין פרק ט' משנה ו' עיר שגגותיה חומתה ושאינה מוקפת חומה ימות יהושע בן נון אינן כבתי ערי חומה ואלו הן בתי ערי חומה ג' חצירות של ב' בתים מוקפת חומה ימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של צפורי ותקרה של גוש חלב ויורפת הישנה וגמלה וגדוד וחדיד ואונו וירושלים ופירש הרב ברטנורי וירושלים דקא תשיב במתניתא קיימא לן דאין בית מלוט בירושלים הלכך איכא למ"ד בגמרא דתרתי ירושלים הוו ואין זה ירושלים הקדושה שאין הבת חלוט בה אלא ירושלים אחרת היה בארץ ישראל וגם הוא מוקפת חומה ימות יהושע בן נון וזה רמז המקרא וראה בטוב ירושלים בטוב דייקא לאפוקי ירושלים אחרת בארץ ישראל לא קרוי בשם טוב ואפשר לעתיד לבוא כדי להוציא מן הטעות קרא לירושלים עיר בשם אמת ולא בשם אחר לבאר זה אקדים^*ביאור על פסוק בדניאל ועו' אני מדבר ומתפלל וגו'. ביאור פסוק בדניאל כתיב (ט, כ) ועוד אני מדבר ומתפלל ומודה וגו' ויבין וידבר עמו ויאמר דניאל עתה יציאתי להשכילך בינה בתחלת תחנוניך יצא הדבר ואני באתי להגיד לך כי חמודות אתה ובין בדבר והבין וראה וגו' וקשה לי כי בכל הנביאים שנתנבאו לישראל לא מצינו תואר הזה לאמר אליהם בשם חמודות כמו לדניאל ואגב יתבאר ענין שאמר כי בתחלת תחנוניך יצא הדבר למה תלה הדבר שהיה בתחלה^*תוספת' דברכות ויהי בשלם סוכו וגו'. ויתבאר הענין ע"ד מה שמסיק בתוספתא פ"ק דברכות (א, טז) כיוצא בו (תהילים עו, ג) ויהי בשלם סוכו וכי מה ראה הקב"ה להחזיר להש' הראשון לפי שהוא אומר (ירמיהו לב, לא) על אפי היתה לי עיר הזאת ומן היום אשר בנו אותה עד היום הזה להסירה מעל פני יכול אף עכשיו כן הרי הוא בחמה תלמוד לומר ההר חמד אלהים לשבתו הרי הוא בחמדה בתאוה מלמד שכיפר לה חורבנה שאין כינה חוזרת עד שתעשה הר שנאמר (דברים ג, כה) ההר הטוב הזה והלבנון כו' ע"ש. הרי לך לפניך מתוך שמצאנו שקראה הכתוב (תהלים סח, יז) ההר הזה חמד אלהים על ידי החמדה יראה שיסולק האף והחמה מה שהיה בתחלה והנה מצינו בתפלה ראשונה בדניאל (ט, טז) אדני בכל צדקותיך ישוב נא אפך וחמתך מעירך ירושלים הר קדשיך כי בחטאינו וגו' ועתה שמע אלהינו וגו' האר פניך על מקדשך השמם וגו' א"כ עין בעין יראה שדניאל התחיל להתפלל על שאמר הקב"ה כי על אפי ועל חמתי היתה עיר הזאת ביקש הוא רחמים והתפלל ואמר ישוב נא אפך וחמתך וגו' וקשה מאין התבונן דניאל וראה להתפלל כך ואין זה אלא שראה המקרא זה ההר חמד אלהים לשבתו א"כ נראה שעדיין הוא בחמדה ובתאוה ומזה מצא מקום להתפלל שוב מחרון אפך וחמתך וזה הענין רמז לו בנבואה בתחלת תחנוניך יצא הדבר במה שביקש רחמים שישוב מאף וחמה על זה אמר ואני באתי הגיד לך כי חמודות אתה חמודות דייק מכח שמצאת מקום להתפלל מן הפסוק ההר חמד אלהים לשבתו לכן אמר לו כי איש חמודות אתה^*טעם על התפלה שאנחנו מתפללים ותבנה חומות ירושלים מה לנו בבנין חומות. ועל ידי זה ראיתי ליישב במה שאנו אומרים אב הרחמים הטיבה ברצונך את ציון ותבנה חומות ירושלים וקשה מה נפקא לן בחומות ירושלים כי כל מגמתינו לבנין בית המקדש ולהביא קרבנות לכפר על כל עונותינו אך החומות לאו תכלית הן אלא הוא הדבר אשר דברתי כי מצינו במאמר רז"ל (מכילתא בשלח פרשה ו' פסקא ד) גבי (בשלח יד, כט) והמים היו לחומה אל תקרי חומה אלא חימה ומקטרגים מפני מה אלו נצולים ואלו נטבעים הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז כו' א"כ נראה שרז"ל דרשו ממלת והמים היו לחומה למלת חימה ע"ז אנחנו מבקשים רחמים ותחנונים אחר שנאמר כי על אפי' ועל חמתי היתה עיר הזאת מבקשים אנחנו ג"כ רחמים להפוך ממלת חימה לחומה ומתפללים ותבנה חומות ירושלים להפוך מן חימה לחומה נגד מה שמלפנים רצה להפוך מלת חומה לחימה ולפי זה נבוא לביאור הפסוק שבתי לירושלים וגו' ונקראה ירושלים עיר האמת והוא על דרך גמרא דתענית (ה, א) אמר ליה רב נחמן לר' יצחק מה דכתיב (הושע יא, ט) בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר משום דבקרבך קדוש לא אבוא בעיר אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא בירושלים של מטה כו' וכתבו התוספת פי' בעיר ממש ויש מפרשים פשטא דקרא בעיר בשנאה כלומר לא אבוא בעיר בשנאה ועיר לשון שנאה הוא כמו (ישעיה יד, כא) ומלאו פני תבל ערים וכמו (שמואל א' כח, טז) ויהי עריך וכמו (דניאל ד, טז) חלמא לשנאך ופשריה לערך ומשום הכי יובן שפיר הפסוק ונקראה ירושלים עיר ובא הכתוב לגלות דילמא ח"ו שם עיר מורה על שנאה כמו שנאמר במקום אחר על אפי ועל חמתי וגו' כאשר נחרבה בעו"ה עז"א ונקראה עיר האמת שתהיה קיימת לעולם כי מקרא מלא הוא במשלי (יב, יט) שפת אמת תכון לעד א"כ העיר שיקרא אמת על שם שפת אמת שיהיה בתוכה יקויים בה תכון לעד ולא ימוש ולא ימוט לעולם וא"כ עיר ממש הוא ולא לשון שנאה^*טעם אחר על מה שנקרא ירושלים עיר האמת ועל דרך הטור והמדרש. פירוש אחר על מה שיקרא ירושלים עיר האמת וצריך אני להקדים מה שהובא בטור א"ה ובבית יוסף סימן קכ"ח שצריך לכתוב שם העיר בגט ויש דעות שאם היא עיר גדולה כותבין במדינה פלונית וכן אמרינן במדרש מגילה (אס"ר א, ח) אמר רבי לוי כל מקום שנאמר שדה הוא עיר עיר מדינה מדינה אפרכיא שדה עיר מנין שנאמר (מ"א ב, כו) ענתות לך על שדך עיר מדינה מנין שנאמר (יחזקאל ט, ד) עבור בתוך העיר בתוך ירושלים א"כ ירושלים מדינה ונקראת עיר וצריך ביאור למה באמת הוא וכן וצריך אני להקדים ביאור פסוק בפרשת שמיני (ויקרא ט, ד-ז) במה שאמר משה קמו שעיר עזים וגו' ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם ויקחו את אשר צוה משה אל פני אוהל מועד ויקרבו ויעמדו לפני יי' ויאמר משה זה הדבר אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' ומפרשים הרבה מקשים עצמן לדעת כי בתחלה נאמר ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם והא תו למה לי זה הדבר וגו' וירא אליכם כבוד יי' כי הוא כפל לשון. ביאור הדבר על דרך מדרש רבה סוף פרשת צו (ויק"ר י, ט) אמר רבי אליעזר כל ישראל ס' רבוא הן ואת אמרת אל פתח אוהל מועד אלא זה אחד מן המקומות שמקום מועט מחזיק את המרובה. ודכוותיה (בראשית א, ט) יקוו המים אל מקום אחד כו' זה אחד מן המקומות כו' ודכוותיה (יהושע ג, ט) ויאמר יהושע אל בני ישראל גושו הנה רבי הונא אמר זקפין בין שני בדי ארון רבי תמא בר חנינא אמר שמון בין שני בדי ארון ורבא אמר צמצמן בין שני בדי ארון הדא הא דכתיב (שם י) ויאמר יהושע בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם מתוך שהחזיקו אתכם שני בדי הארון יודע אני ששכינתו ביניכם אף בבית המקדש כן עומדים צפופים ומשתחווים רווחים רבי שמואל בר איני בשם רבי אחא אמר ריוח ארבע אמות היה ביניהם כו' אף לעתיד לבוא כן שנאמר (ירמיה ג, יז) בעת ההיא יקראו לירושלים כסא יי' ונקוו אליו כל הגוים ובזה יובן המקראות תחלה אמר ושור ואיל וגו' כי היום יי' נראה אליכם וישראל לא רצו להאמינו מכח שדבר הזה ביום השמיני למלואים ועדיין לא שרתה השכינה ביניהם ורצו לבחנו באם דבריו כנסדים ואמתיים הן מ"ה כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני יי' ר"ל שכולם כאחד עמדו יחד במקום צר לפני יי' והמקום מועט החזיק המרובה וכאשר ראה משה כן חזר ואמר שנית מזה תראו שכל אשר צוה יי' תעשו וירא אליכם כבוד יי' שישרה שכינתו ביניכם כאשר אמר יהושע גושו בין שני בדי ארון בזאת תדעו כי אל חי בקרבכם ובזה יובן המקרא שהתחלתי כה אמר יי' שבתי לירושלים ושכנתי וגו' ונקרא' ירושלים עיר האמת אף שבאמת היא מדינה ויקויים בה המקרא ונקוו אליה כל הגוים מכל מקום היא עיר באמת כי באמת לאו מדינה היא בערך כל הגוים רק עיר ממש אך על ידי השראת השכינה כמו שאמר הכתוב ושכנתי בתוך ירושלים והקדושה גורם שמקום מועט מחזיק המרובה ואמר הכתוב אף לפי ערך הנכנסים והיוצאים מדינה היא מכל מקום עיר האמת ר"ל באמת אינה כי אם עיר ומה שנקוו אליה כל הגוים הווא מכח השראת שכינה שגרמה שמקום מועט מחזיק המרובה. או יאמר שמלת ונקראה ירושלים עיר האמת בענין זה רק אקדים ביאור פסוק במשלי סימן כ' (יב, יח) יש בוטה כמדקרת חרב ולשון חכמים מרפא שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר וקשה מה חידש שלמה המלך ע"ה בזה בודאי יש דברים רעים ומרים שקשים לאדם כחרבות גם לדקדק בקשור הפסוק לאחריו שפת אמת וגו'. ויתבאר על דרך הזוהר פרשת כי תשא עמוד שכ"ט (קפח א) וז"ל אדכרנא חדא זימנא דהוינא אזיל בתריה דרבי אליעזר פגע ביה בנכרי חדא א"ל לרבי אליעזר אנת ידעת מאורייתא יהודאי אמר ליה ידעינא א"ל לית אתון אמריתו דמהנן דלכון קשוט ואורייתכון קשוט ואנן דמהמנותא דילן ואורייתא דילן שקר והא כתיב (משלי יב, יט) שפת אמת תכון לעד אנן מיומא דעלמין וקיימין דמלכותא לא אעדי מינן לעלמין דרא בתר דרא תכון לעד ודאי ואתון זעיר הוי לכי מלכותא ומיד אעד מנכון וקרא אתקיים בכון ועד ארגיע לשון שקר. א"ל תמינא בך דאנת חכים באורייתא תפח רוחא דההוא גברא אלו אמר קרא שפת אמת כוננת הוית כדקאמרת אבל לא כתיב אלא תכון זמינא שפת אמת דתכון מה דלאו הכי השתא דהשתא שפת שקר קיימא ושפת אמת שכיב לעפרה ובההוא זימנא דאמת יקום על קיומו ומנו ארץ תצמח כדין שפת אמת תכון לעד א"ל ההוא גברא זכאה אנת בתר יומן שמענא דאתגייר. ועל דרך זה יתבאר הפסוק ועל דרך מאמר רבותינו ז"ל (עי' סנהדרין לח, ב) כל מקום שיש מקום למינים לטעות תשובתן בצדו. ואת זה רמז שלמה המלך ע"ה באמרו יש בוטה כמדקרות חרב ובאותו מלה בעצמו לשון חכמים מרפא מוצאים רפואה לתשובת המינים ולכן מרמז מיד המקרא ללמוד מזה כי הפסוק שפת אמת תכון לעד וגו' הוא כמדקרות חרב לנו בגלות המר הזה שהוסר מעלינו מלכותינו ומקויים בנו ועד ארגיעה לשון שקר ורמז לנו מיד בתוך כדי דבור ל' חכמים מרפא ר"ל מי שחכמתו בקרבו יודע לדייק ממל' תכין ולא אמר כוננת וזה רפואה גדולה עלש אלה זו. וזהו כוונת הפסוק שהתחלתי בתחלה אמר (זכריה ז, יד) ואסערה על כל הגוי' אשר לא ידעום וגו' ואח"כ התחיל ואמר (שם ח, ב) כה אמר יי' קנאתי לציון קנאה גדולה וגו' שבתי אל ציון וגו' ופירש"י שזה קאי על מלחמת גוג ומגוג וזכריה הוא מתנבא על בית שני וראה בנבואתו שיחזרו ומתנבא על מקדש ג' שיבנה במהרה בימינו ורמז לנו כי בחורבן יאמרו אומות עולם שמקוים בנו בעו"ה שפת אמת תכון לעד וגו' ולכן רמז תשובת רבי אליעזר כה אמר יי שבתי אל ציון וגו' ונקראה ירושלים עיר האמת לעתיד שיקויים המקרא בנו שפת אמת תכון לעד^*טעם אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת והוא ע"ד הגמרא פרק הזהב. פי' אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת ואגב יתבאר מה מורה ענין ונקראה עיר האמת והר ציון קודש מה ענין שני תוארים אלו ויתבאר על דרך הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ח) (ע"א) יש שם ברייתא ר"ש אומר אעפ"י שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה אבל אמרו מי שפרע מדור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו והקשו בתוספת ואמר רבא וכו' וא"ת מה קמל"ן רבא בברייתא נמי הכי קתני כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו וי"ל דאשמעינן דאין רוח חכמים נוחה הימנו לאו היינו מי שפרע דקתני ברישא ולי נראה לתרץ על דרך הגמרא פרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) (ע"א) רב כהנא יהיב זוזא אכתנא לסוף אייקר כתנא אתא לקמיה דרב אמר ליה כמה דנקיטת לי זוזא הב להו ואידך דברים נינהו ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ורבי יוחנן אמר יש בו משום מחוסרי אמנה איתביה רבי יוסי בר יודא אומר מה ת"ל (ויקרא יט, לו) איפת צדק והין צדק והלא הין בכלל איפה היא אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק אמר אביי היינו שלא יהא אחד בפה ואחד בלב ופירש"י בשעה שהוא אומר הדבור לא יהא דעתו לשנות אבל אם נשתנה השער לאחר זמן והוא חוזר בו לפי שינוי השער אין כאן חסרון אמנה ע"כ וזהו אליבא דרב מה שאין כן לרבי יוחנן מפרש הברייתא כפשוטה שלא יכול לחזור משום מחוסרי אמנה גם בנשתנה השער ורב ר' יוחנן הוכה כרבי יוחנן וזה יהיה מתורץ שפיר מה שחדש רבא ביותר ממה שמוזכר בברייתא כי מצינו בסוף שביעית (י, ט) במתניתין כל המטלטלין קונים זה את זה וכל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו ורמז רבא פה שלא תימא שלא בדיוק נקיט הברייתא פה בלשון שלילה כל החוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו ובמשנה נקיט בלשון חיוב וקמ"לן רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים ורמז לנו בזה כי מצינו בכמה מקומות בתלמוד גבי (דברים כה, ה) איש כי ימות ובין אין לו דרשו רז"ל (יבמות כד, ב) עיין עליו וכן גבי (ויקרא כב, ג) וזרע אין לה (קידושין ד, ב), וכן גבי (דברים כה, ז) מאין יבמי (שם), מכח שלא נקיט מאן יבמי בלא יו"ד אלא מלת מאין מורה על עיין עליו וה"ה פה נקיט בברייתא לשון שלילה החוזר אין רוח חכמים נוחה לפרש לנו האי אין לעיין עליו דהיינו שלא תימא דוקא החוזר מדבריו איירי שמחליף דבריו בשאט נפש וזה כאלו עובד ע"ז אלא אפילו שאינו אומר אמת מה שהוא מדברי חכמים כגון שנשתנה השער זהו רק מדרבנן גם אין רוח חכמים נוחה הימנו וזה שחידש רבא שגירסא נכונה היא בלשון שלילה באופן שלא יחזור מדיבורו אפילו מה שהוא מד"ס פירוש אחר ויתבאר ע"ד מ"ש הב"י בטור א"ח בסימן תנ"ה בפיסקא ואם עברה ולשה כו' כתב שמה ובלישנא דרבי יודא משמע דקאמר לא תלוש אלא במים שלנו ולא קאמר לא תלוש במים שלא לנו דהוה משמע לא תלוש בהם כלל אפילו בדיעבד היה אסור לכן אמר לא תלוש אלא במים שלנו משמע לכתחלה אבל בדיעבד שרי וה"ה גם פה אמר אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו. ודייק מלשון ברייתא שאין התיר כלל לחזור^*ביאור על המקרא שנקרא ירושלים עיר האמת והר ציון קודש. ויתורץ המקרא ונקראה ירושלים עיר האמת והר ציון קודש כי מכח שיהיו אנשי אמת שלא יחזרו מדבריהם אף במה שמותר להם להחזיר רק נאסר מדרבנן ובכל זאת כך יהיה האמת אתם שלא יחזרו וידוע משנה דיבמות (כ, א) איסור קדושה שניות (לפנינו איתא איסור מצוה שניות איסור קדושה) ואמרינן בגמרא אמאי קרוי להו איסור קדושה אלא כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש וזה הענין כל כך תהיה ירושלים עיר האמת ויקיימו דברי חכמים עד שיקראו בשם קודש.^*טעם אחר נכון על מה שחידש לנו רבא יותר מברייתא והוא על דרך גמרא בבבא בתרא. פירוש אחר על מה חידש לנו רבא והוא ע"ד גמרא פ' מי שמת בבבא בתרא דף קמ"ט במאמר רבא בענין איסור גיורא רבא אמר קמגמרו טענתא לאינשי ומפסדי לי וכתבו התוספות ואם תאמר מאי שנא מהא דאמר בפ"ק דקידושין (יז, ב) הלוה מעות מן הגוי שנתגיירו בניו לא יחזור לבניו ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו והתניא רוח חכמים נוחה הימנו ל"ק כאן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה וכאן הורתו ולידתו שלא בקדושה וא"כ היה לי לרבא להחזיר ותירץ ר"ת דהתם כיון שעשה לו הגוי חסד וכו' והר"ר יצחק בר מאיר פי' דכיון דלא קתני בהדיא בברייתא ואם לא החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו לא הוי חייש לה רבא כו' ע"ש. ולפי זה הכא והתם הכל דברי רבא ואזיל רבא לשטתיה וזהו חידש רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו דאלו לא נאמר בברייתא והוי סמיך אמתניתין דשביעית אמרתי לא הוי חש ולכן מסיק בברייתא החוזר אין רוח חכמים נוחה הימנו ומפרש רבא תנא דברייתא שסובר ממש כמתני' דשביעית וזה חידוש לנו^*טעם אחר על שנקרא ירושלים עיר האמת על דרך ענין גדול בגמרא דברכות. ענין אחר למה נקרא ירושלים עיר האמת ומתחלה צריך לבאר גמרא פרק היה קורא (ברכות יד, א) אמר רבי אבהו א"ר יוחנן הלכה כרבי יודא דחמר בין אלהיכם לאמת ויציב לא יפסיק אר"י מ"ט דרבי יודא דכתיב (ירמיה י, י) ויי' אלהים אמת ופירש"י לכך אין מפסיקין בין אני יי' אלהיכם לאמת וקבעי בגמרא חוזר ואומר אמת או לא אמר ר' אבהו אר"י חוזר ואומר אמת רבה אמר אינו חוזר ואומר אמת אמר רב יוסף כמה מעליא הא שמעתתא דכי אתא רב שמואל בר יודא אמר אמרי במערבא ערבית (במדבר טו, לח) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם אמת אמר ליה אביי מאי מעליותא והאמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכ"ת ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר יצחק א"ר דבר אל בני ישראל לא הוי התחלה ואמרת אליהם הוי התחלה א"ר פפא קסברי במערבא ואמרת אליהם נמי לא הוי התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית. ופירש"י ערבית ק"ש של ערבית אין קורין בה פרשת ציצית לפי שאין מצות ציצית בלילה אבל מתחילין אותה ומפסיקין בה ומדלגים ואומרים אני יי' אלהיכם אמת. לא יתחיל א"צ להתחיל ויאמר ערבית. וק' במאי פליגי במערבא דס"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה ובין רב דס"ל ואמרת הוי התחלה וביותר יש לתמוה איך מתורץ מה יש מעליותא כי הקושיא זו במקומה עומדת ואין לה תירוץ וכי משום דס"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה הלזה יקרא מעליותא כאשר יותר מסתברא דהוי התחלה כי האמירה קאי על פרשת ציצית. ולדרכי יהיה מתורץ מה שהקשה הרשב"א בחידושיו במסכת ברכות על רב פפא דס"ל במערבא ואמרת לא הוי התחלה תיפוק דכל פרשה דלא פסקיה משה לא פסקינן לה וכדאמרינן לעיל גבי פ' בלעם וא"כ היאך אנו מפסיקין ואומרים אני יי' אלהיכם אמת ותירץ דכמו שאין דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם התחלה כיון שלא התחיל בעיקר מצוה ה"נ אני יי' אלהיכם לא חשבינן ליה הפסק פרשה כיון דלא אמר מעיקר המצוה כלומר ובהכי נמי ניחא הא דפסקינן ליה לקרא אני יי' אלהיכם ולא אמרינן ליה כולא ואע"ג דק"ל כל דלא פסקה משה לא פסקינן ע"כ תירוצו. ולדרכי יהיה מתורץ בע"א ואגב אבאר הקושיא חוזר או אינו חוזר מהיכי תיתי שלא לחזור הלא מצינו בפסוק ב"פ אמן ואמן ואפשר קושיא זו יש ליישב כי מצינו שיש ט"ו ווי"ן באמת ויציב עולין כמנין השם ב"ה ככתיבתו וקריאתו כידוע ולזה היה אבעיא מאחר שרבי יודא אומר בין אלהיכם ובין אמת לא יפסיק אבל אחר מלת אמת דשרי להפסיק א"כ כשחוזר ואומר ויציב לא נכון להתחיל בוי"ו כי אין נופל וי"ו על התחלת הענין כאשר מצינו במפרשים גבי ויקחו אליך פרשה אדומה הקשו איך יצדק וי"ו בתחלת הענין וכמו שנקשה אח"כ בעניינינו גבי ועשו להם ציצית א"כ הוכרח להתחיל ולומר יציב ונכון וקיים כו' וא"כ לא יהיה השם כי יחסר וי"ו אחת ולכן שפיר קמבעיא חוזר ואומר אמת ויאמר אחריו ויציב בוי"ו להשלים הווי"ן כמספרם במנין השמות ב"ה או אינו חוזר ואפ"ה אחר שהפסיק יתחיל ויאמר ויציב לכבוד השם הנכבד ב"ה ובסברא זו קמיפלגי. חד אמר חוזר מטעמו וחד אמר אינו חוזר מטעמו אמנם הקושיותל אחרות במקומם עומדים ואגב יתבאר כל הני רבוי אמירות בפרשה שאמר ויאמר יי' אל משה לאמר וכתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. גם קשה מלת אליהם למה לי מה היה חסרון המקרא באם אמר דבר אל בני ישראל. ליישב כל זה אבאר ספרי (שלח קטו) והובא בילקוט פרשת שלח (רמז תשנ), דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם (במדבר טו, לח) אף נשים במשמע רבי שמעון פוטר הנשים מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא אינה נוהגת בנשים כו' וקשה במאי פליגי או איך הבין הת"ק שהנשים תהינה חייבות והלא כלל גדול הוא בכל הש"ס שדבר שהזמן גרמא נשים פטורות למה יצא מצות ציצית מחוץ לכלל. ויראה לי לתרץ אליבא דתנא קמא ואגב אבאר מדרש ספרי (שם), רשב"א אומר למה נקרא שמו תכלת על שם שנתכלו המצריים בבכוריהם שנאמר (שמות יב, כט) ויהי בחצי הלילה רבי אומר למה נקרא שמה ציצית על שם שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שה"ש ה, ב) קול דודי וכו' וקשה מה הוקשה להם בפרשה ששמו להם שמות הללו שדרשו אחריהם למה נקרא כך וכה"ג מצינו בגיטין (ז, א) אטו מתוות' דא"י קחשיב אלא הענין הוא כי אלו סוברים הדין כתנא קמא הנשים חייבות בציצית וקשה להם מאי נשתנה מצות עשה זו שזמן גרמא ונשים חייבות מכל המצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ונראה להם דזה טעמו של התנא קמא והוא על דרך מה שכתב הטור אורח חיים בסימן ת"ע גרסינן במס' סופרים (כא, ג) הבכורות מתענין בערב פסח והטעם זכר לנס שניצולו ממכת בכורות וכתב הב"י בשם אגודה דנקיבה שהיא בכורה דצריכה להתענות וראיה מבתיה בת פרעה אבל האחרונים חולקין ועל דרך זה שאלו למה שמם תכלת או למה שמם ציצית לדרוש ולתור אחר הטעם לידע מזה למה חייבות הנשים בציצית כי לשון ציצית מורה שהציץ המקום על בתינן במצרים וזה היה גם לנשים א"כ השם יורה שהנשים חייבות בציצית מה שאין כן ר' שמעון דסבירא ליה דלא שייך מכח בכורות בנקיבות ומשום הכי סבירא ליה לר"ש דנשים פטורות מכח מצות עשה שזמן גרמה^*פירוש אחר על הפלוגתא אם נשים חייבות בציצית ועל דרך הגמרא במנחות. אז נוכל לפרש בדרך אחר ואגב יתבאר גמרא במנחות פרק התכלת (מב, א) אמר רב מניין לציצית בגוי שהיא פסולה שנאמר (במדבר טו, לח) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית בני ישראל ועשו להם ציצית ואין הגוים ועשו. אמר ליה רב מרדכי לרב אפי אתון הכי מתניתו לה אנן הכי מתנינן לה אמר רב יודא מנין לציצית בגוי שהיא כשירה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית יעשו להם אחרים. והנה גם פה קשה במאי דמיפלגי ויראה לי דפליגי בענין אם ואמרת אליהם התחלת הפרשה הוא או לא. והנה למאן דאמר ציצית בגוי פסולה סבירא ליה ואמרת אליהם הוא התחלת הפרשה והוקשה לו מלת אליהם למה לי דהא כבר כתיב דבר אל בני ישראל. ואמרת אליהם למה לי אלא בא לרמז שלא תימא שבא ללמוד מזה שציצית בגוי כשירה מ"ה דייק ואמר לשון אליהם לדייק מזה אליהם לבני ישראל אמור שיעשו להם ציצית ולא לגוים. ומ"ם ואמרת אליהם לאו התחלה הוא ובמלת וי"ו של ועשו מורה שגם יש היתר לגוי לעשות ציצית ובסברא זו פליגי. ובזה יתבאר פלוגתא הנ"ל ג"כ אם ואמרת אליהם הוא התחלת הפרשה מ"ה דורש אף הנשים כי מלת אליהם מיותר הוא לדרוש לאמר גם לנשים ולהזהירם על מצות ציצית. ומ"ם שאין זה התחלת הפרשה ואין לו שייכות למטה וסומך על הכלל כל מצות עשה שזמן גרמא נשים פטורות. ומהשתא נבוא לבאר כל הני רבוי אמירות גם מה כוונתו באמרו כמה מעליותא הא שמעתתא כדפרכינן לעיל ומה טעם דמ"ד דס"ל ואמרת אליהם לא הוי התחלה לפרשת ציצית א"כ על מה קאי כל הני אמירות^*תנא דבי אליהו למה נסמך פרשת ציצית לפרשת מקושש. ע"כ נ"ל לתרץ ע"ד מה שמסיק בתנא דבי אליהו (רבא כו) למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית אלא אמר הקב"ה למשה מפני מה חילל זה השבת אמר לפניו רבש"ע אתה יודע אמר לו הקב"ה אני אומר לך כי בכל יום תפילין בראשו תפילין בזרועו ורואה אותן וחוזר בו ועכשיו שאין עליו תפילין חילל זה השבת. א"ל הקב"ה צא וברור להם דבר שינהגו בהם בשבת שנאמר ועשו להם ציצית וגו' והשתא א"ש האי ויאמר יי' אל משה לאמר אף שהוא אין התחלה לציווי פרשת ציצית מ"מ תשובה הוא על דבר המקושש שאין לו סי' בשבת להרחיק עצמו מעבירה ובעבור זה כתיב ויאמר יי' אל משה לאמר כלומר לאותו אמירה שכבר אמר בדבר המקושש אמר לו הקב"ה והשיב לו. ותכף אחר אמירה זו הזהיר הציווי על הציצית ככתוב בפרשה ויאמר דבר אל בני ישראל על פרשת ציצית ובא להזהיר בק"ש של ערבית שלא יזכירו פרשת ציצית כי אין ציצית בלילה. ובא להורות לנו להזכיר פרשת ציצית בק"ש. דהיינו ביום מחויב לומר פרשת ציצית כולה אך בערבית אל יאמר פרשת ציצית רק ידלג ויאמר אני יי' אליהכם ודבר אל בני ישראל ואמרת קאי על רבית כאשר ידוע שדרך הפסוקים להזכיר ק"ש של ערבית ברישא כענין (ברכות ב, א) מאימתי קורין את שמע בערבית וכו' ופריך בגמרא תנא אהיכא קאי דתני ערבית ברישא לתני שחרית ברישא ומשני תנא אקר' קאי דכתי' בשכבך ובקומך ואבעי' אימא יליף מבריאת עולם דכתיב (בראשית א, ה) ויהי ערב ויהי בוקר ולכן מאחר שהזהיר להזכיר פרשת ציצית בפרשת קריאת שמע ובערבית אל יזכר פרשת ציצית רק ידלג אותה ויאמר אני יי' אלהיכם לכן הוצרך הכתוב להקדים דין ערבית ברישא כדרך המקראות ולכן ס"ל במערבא האי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם קאי על אני יי' אלהיכם ר"ל בתחלה דבר אל בני ישראל מענין אני יי' אלהיכם ר"ל שיאמרו תכף אני יי' אלהיכם ולא פרשת ציצית וזה הוא בערבית כדרך המקראות להתחיל בערבית ברישא אח"כ תאמר להם פרשת ציצית האמור ביום כאשר חוב להזכיר פרשת ציצית ביום. ופסוק עצמו העמיד פרשת ציצית כסדר איך לאמרו ביום אבל בהגדת משה לישראל שהוצרך להקדים דין ערבית באמירה בראשונה אמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ר"ל שיאמר אני יי' אלהיכם ואפשר לתרץ מלת אליהם ע"ד זה כאשר כפול הוא בפסוק דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי מצינו רז"ל (ילק"ש ב, קו) דרשו על פסוק (ש"ב כ, א) בשבע בן בכרי אין לנו חלק בדוד ובבן ישי איש לאוהליו ואמרו רבותינו ז"ל שכפרו בג' דברים בדוד ובמשיח ובאלהים שנאמר איש לאוהליו אל תיקרי לאוהליו אלא לאלהיו כן נ"ל פה ואמרת אליהם ר"ל אמור להם שיאמרו אני יי' אלהיכם הנרמז במלת אליהם שהוא אותיות אלהים. וא"כ סדר המקראות הכי הוא ויאמר יי' אל משה לאמר ר"ל שאמר לו תשובה על ענין המקוש' ואח"כ אמר באזהרה דבר אל בני ישראל פרשת ציצית ושוב אמר ואמרת אליהם אותיות אלהים ר"ל שיאמרו בערבית אני יי' אלהיכם ולא פרשת ק"ש כדרך המקראות שמזכירין ערבית ברישא. ואח"כ מזכיר פרשת ציצית להורות לנו שחוב לנו להזכיר ציצית ביום. וזהו כוונת בני מערבא דאמרו בערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם וס"ל שלאו התחלה הוא המקרא של ואמרת אליהם כאשר באמת כן הוא כי ואמרת אליהם קאי על אני יי' אלהיכם להורות שלא יאמר פרשת ציצית בערבית והקדים ערבית ברישא כדרך המקראות. ובזה יובן שפיר מימרא דרב יוסף כמה מעליותא האשמעתתא במה שאמר ואמרת אליהם לאו התחלה כי קאטי על אני יי' אלהיכם במה ששייך לערבית ובאמת ואמרת אליהם לא קאי על פרשת ציצית לאפוקי לרב דאמר דבר אל בני ישראל לאו התחלה הוא ומלת ואמרת אליהם הוי התחלה א"כ קשה על מה קאי דבר אל בני ישראל משא"כ לבני מערבא אתי שפיר ובזה מתורץ מה שהקשה בחדושי רשב"א כי מנין לעשות פסקא במקום שמשה לא פסקה ונ"ל כי ירא מרע"ה מפני הטועה אלו הוי פסקה הפסוק כמקראות אחרים הוי מקום לטעות שאין לומר אני יי' אלהיכם רק בערבית ולא בשחרית ולכן כלל הכל בפסוק אחד להורות שביום צריך לגמור כולן ובלילה מדלג כדלעיל. ובזה יובן המקרא שהתחלנו ונקראה ירושלים עיר האמת כי אמרינן בגמרא אמר רב כל מי שלא אמר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ופירש רש"י אמת ויציב תקנו על גאולת מצרים ואמת ואמונה על גאולה העתידה שאנו מצפים כו'. והנה זכריה הנביא עליו השלום רמז על אמת ויציב ותקנו חמשה עשר ווי"ן ובזה יזהרו מה שאין כן באמת ואמונה לא ידעו להזהר. לכן התנבא הנביא זכריה עליו השלום שבתי לירושלים ברחמים ונקראה עיר האמת ולמה בזה השם דוקא אלא שיהיה לזכרון עולם שיהיה נזהרים באמת ובפסוק ויי' אלהים אמת שלמדו שלא להפסיק אמרתי לבאר ענין אחד^*טעם נכון על הקושיא שהקשה האלשיך למה אמר והייתם קדושים לאלהיכם. ויהיה מתורץ מה שהקשה הרב רבי משה אלשיך בפסוק (במדבר טו, מ) והייתם קדושים לאלהיכם שמלת לאלהיכם צריך ביאור.^*הוא על דרך מדרש רבה פרשת בראשית. ולדרכי יהיה נכון כי מצינו במדרש רבה פרשת בראשית (ב"ר ח, י) שאלו המינים מה דכתיב (יהושע כב, כב) אל אלהים יי' הוא יודע אמר להם הם יודעים אין כתיב כאן. אמרו תלמידיו לנו מה אתה משיב. אמר להם שלשתן שם אלהות הן כו'. חזרו ושאלו מהו דין דכתיב (יהושע כד, יט) כי אלהים קדושים הוא אמר להו קדושים המה אין כתיב כאן כו'. והקשה במתנות כהונה למה לא אמרו התלמידים בשאלה זו להם דחית בקנה ולנו מה אתה משיב משום שהיה להם תירץ לפרש הפסוק אלהים קדושים אלהי' על ישראל שהם קדושים וזה הוא והייתם קדושים לאלהיכם ר"ל קדושתכם תהיה לאלהיכם ובזה תסלקו שאלת המינים. וכן שאלה שנייה רמז ג"כ כי ידוע הפייטן בר"ה מביא חותמו אמת להודיע כי הוא אחד ופי' המפרש אל"ף ברא"ש מ"ם באמצע תי"ו בסוף מורה על ענין היה הוה ויהיה וכענין נפל פתקא מן שמיא כתוב בו אמת. ועוד מפרש פירוש אחר מן אל"ף עם מ"ם י"ג אותיות כמנין אחד. ומן מ"ם עם תי"ו עם אותיות מנצפ"ך ג"כ י"ג אותיות כמנין אחד. ואני באתי להוסיף מה תורה אלו שני רמזים על מלת אחד להורות (זכריה יד, ט) כי ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד שכל השמות הכל אחד וכעין התירוץ במדרש שלשתן שם אחד^*ענין נכבד על סמיכת אמת ויציב למלת אני יי' אלהיכם. וכן רמז דבר אל בני ישראל ואמרת וגו' אני יי' אלהיכם ושמא יאמרו חס ושלום שני רשויות לכן צוה לסמוך לאלו ב' שמות מלת אמת נודע כי הוא אחד ואין שני לו ונכון הוא:

הפן השני יתבאר ע"ד הגמרא בעירובין דף ל"א (ע"ב) על מתניתין השולח עירוכו ביד חש"ו או ביד מי שאינו מודה בעירוב אינו עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ממנו הרי זה עירוב ובגמ' מסיק דתניא נתנו לפיל והוליכו לקוף והוליכו א"ז עירוב ואם אמר לאחר לקבלו ה"ז עירוב וכו' ע"ש וכתבו התוס' שמה בד"ה כאן בע"ת. כאן בעירובי חצירות וקשה דבפ' בתרא דמעילה (כא, א) גבי שלח ביד חרש שוטה וקטן כו' ומשני עשאוהו כפיל וקוף אלמא אפי' לפיל וקוף הרי זה עירוב וכו' לכך נראה לפרש עירובין תחומין מאחר שסמכו אקרא תמירי ולא הימנוהו רבנן אם לא בעומד ורואהו וההיא דמעילה דנתנו לפיל ולקוף דהוי עירוב ומיירי נמי בעומד ורואהו דכשאינו עומד ורואהו לא הוי עירוב כדתניא בשמעתין נתנו לפיל ולקוף אין עירוב ולפך קתני במעילה על הקוף משמע דאינו סומך על חכמתו והכא בשמעתין קתני לקוף משמע שסומך עליהם כו' ע"ש א"כ הרי לך לפניך שיש חילוק בין הלשונות לקוף או על הקוף כי מלת לפיל יורה יותר על הדביקות בו שסומך עליו מן על הפיל שאינו מורה על הדביקות וסמיכות שסומך עליו רק מניח עליו והוא הולך לפי תומו בלא כוונה ורצון וכן הוא בענין ריאת הים כי מצינו במ"ר פרשת קרח (יח, כב) גבי ויסך בדלתים ים וגו' (איוב לח, ח), א"ל הים א"כ יתערבו מימי המתוקים עם מימי מלוחין א"ל לא יש כל א' אוצר בפ"ע שנאמר (תהלים לג, ז) באוצרות תהומות א"ת שזה תימא גדולה שאין מתערבין כל מימי הים הרי פרצוף שברא הקב"ה מלא הסיד יש בו כמה מעיינות ואין מתערבין וע"ז מי עינים מלוחים מי אזנים שמני' כו' וכן האריך במ"ר פרשת בראשית (ד, ה) א"ר יונה אל תתמה הדין ירדנא עבר בימא ולא נתערב מעשה ניסים יש בדבר כו' ואלו מהלכין כמה שנים ואין מתערבין ויראה לי הטעם דכ"ז מורה על קריעת הים מש"ה לא היו מתערבין עד שיהיו אחד באחד יגשו יחדיו ויהיו לאחדים ע"ד שמצינו לשונות בתלמוד כל העומד לנקוב כנקוב דמי (ב"ק עו, ב) כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכאלה רבים. וה"ד בנ"ד משום שהמים עומדים שיהיו נקרעים כמשה"כ (תהלים קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים ולכן מתחלה לא היו דבוקים ממש בדבוק גמור וזה יורה ל' המקרא יקוו המים אל מקום אחד למקום אחד הל"ל אלא מלת למקום א' מורה יותר על האחדות והדבקות מן מלת אל מקום שאינו שמורה כ"כ על הדבקות דומיא דדיוק התוספת לעיל ועל פיל. והשיב לו הקב"ה לא כך קראת מתחלת התורה מה כתיב בה יקוו המים אל מקום אחד ולמה לא כתיב למקום אחד אלא יורה שלא יהיו מדובקים יחד ממש מכח שלבסוף יקרעו לכמה גזרים. והשתא א"ש במש"ה וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון מאחר כשחזרו למקומם היו ג"כ בדרך הראשון ולא שהיו מדובקים ממש רק כל א' יש לו אוצר כמקדם ואפ"ה לא הרהר שר הים רק הלכו לאיתנו לתנאו הראשון. או נוכל לתרץ האי ויאמרו לאמר ע"ד מדרש (תנחומא בשלח י) אז ישיר שר לא נאמר אלא ישיר רמז לתחיית המתים מן התורה ובאמת ראוי ליתן טוב טעם ודעת מה עניינו של תחיית המתים פה. והקרוב אלי דמסיק במ"ר פרשת בשלח (כג, ז) כיון שיצאו ישראל מן הים באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה א"ל הקב"ה יקדמו בני תחלה וכו' וכן דוד אומר (תהלים סח, כו) קדמו שרים אחר נוגנים קדמו שרים אלו ישראל אחר נוגנים אלו מלאכים ולמה כך אמר הקב"ה למלאכים לא מפני שאני משפיל אתכם אני אומר שיקדמו תחלה אלא שמפני שבו"ד הם יאמרו תחלה עד שלא ימות א' מהם אבל אתם כל זמן שמבקשים חיים וקיימים ע"כ וזהו ענין הברייתא שלימה בפרשת גיד הנשה (חולין צא, ב) גבי חביבין ישראל יותר ממלאכי השרת מלאכים מזכירין אחר ג' תיבות וישראל מוכירין אחר שתי תיבות כו' ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים תחלה למטה שנאמר (איוב לח, ז) ברן יחד כוכבי בוקר והדר יריעו בני אלהים. ועכשיו גבי שירת הים היו מצטערים ישראל שאין הקב"ה מקדים שירתן בשביל חיבתן רק בשביל פן ימותו. מ"ה רמז להם ענין תחיית המתים ואמר אז ישיר שישירו ישראל לעתיד לבוא השירה הזאת ובזה מוכח לישראל שחיבתן גרם שיקדמו לומר שירה ולא מפני אימת מות דאל"כ גבי תח"ה לא שייך זה כי לא ימותו עוד ובכל זאת יקדימו לומר שירה א"כ מוכח שמאהבת ה' אותם ומחיבתן נתן להם הכבוד הזה. ועד"ז נראה לפרש מ"ר פ' בראשית (ח, י) א"ר הושעיא בשעה שברא הקב"ה את האדם התחתון טעו בו מה"ש ובקשו לומר לפניו קדוש וכו' משל למלך ואפרכוס וכו' מה עשה המלך דחפו חוץ לקרונין וכו' כך בשעה שברא הקב"קה את האדם טעו בו מ"ה ובקשו לומר לפניו קדוש מה עשה הקב"ה הפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם הה"ד (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם כו' כי במה נחשב הוא וקשה וכי לא ידעו המלאכים שברא הקב"ה האדם מן האדמה קרוץ מחומר ואיך עלה על דעתם לומר קדוש לפניו. לכן נראה לי לפרש באופן זה כי המלאכים נבראו ביום ב' ואם כן היו משוררים לפני הקב"ה טרם אשר יצר את האדם בכל עת שרצו ואחרי כשברא אלהים את אדם הראשון ביום ו' לא ידעו המלאכים להזהר ורצו ג"כ לומר שירה לפניו ר"ל לפני האדם קודם שישורר האדם וישבח לבוראו ורצו המלאכים לומר קדוש לפני האדם טרם שיאמכ האדם קדוש מה עשה הקב"ה הפיל תרדמה על האדם והראה למלאכים בזה שיש לבני אדם לומר שירה לפני המלאכים פן ימותו ויטרף להם הזמן כדאיתא בגמ' (ברכות נז, ב) שינה אחד מששים במיתה ולכן ראוי שבני אדם יהיה להם הקדימה לומר קדוש אמנם תנחומין של הבל היא זו למלאכים כי באמת אין זה הטעם האמתי רק מאהבת ה' את עמו ישראל היה מזכה אותם בדין קדימה לאמר שירה בפני המלאכים א"כ עין בעין יראה שמפני חיבה יתירה שנודעת להם לישראל הקדים אותם בפני המלאכים לאמר קדוש וברוך לאל ברוך. ואמר אח"כ זה אלי ואנוהי אלהי אבי וארוממנהו פירש"י אונקלוס תרגם לשון נוה דהיינו לבנות בית המקדש ד"א ואנוהו לשון נוי אספר נויו ושבחו כגון (שה"ש ה, ט) מה מה דודך מדוד ועל אלהי אבי וארוממנהו פירש"י לא אני תחלת הקדושה מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלהותו עלי מימי אבותי עד כאן. הדברים הללו צריכין ביאור ויתבאר ע"ד מה שמסיק במכילתא (טו, ג) זה אלי ואנויהו רבי ישמעאל אומר וכי אפשר להנות בוראו אלא התנאה לפניו במצות ציצית נאה טלית נאה וכו' וכבר ידעת מ"ר פרשת לך לך (מג, ט) ר' ברכיה ור' חלבו ור' אמי בשם ר'א אמרו אמר משה בלשון שאמר אבא שירה (בראשית יד, כב) הרימותי ידי אל ה' בו בלשון אני אומר שירה אלהי אבי וארוממנהו וזהו כוונת רש"י לא אני תחלת הקדושה ר"ל לא אני המתחיל לברך את ה' ולקדשו כי אלהי אבי וארוממנהו ר"ל אביה היה תחלה לרומם אלהינו וממנו ראיתי וכן עשיתי ומאי נפקא לן מזה הפירוש דבר גדיל ייוצא לנו מזה שלא תימא שפירושו של זה אלי ואנוהו להנות הקב"ה כי קשה קושיות רבי ישמעאל וכי אפשר ליפות הקב"ה ולכן גילה לן המדרש זה נמשך מן שאמר הרימותי ידי וכו' ומה כתיב שם (בראשית יד, כג) אם אקח מחוט עד שרוך נעל וארז"ל (חולין פט, א) משם זכה לציצית ותפילין א"כ מזה נלמד שהאי ואנוהו לאו פירושו להנות הקב"ה חלילה אלא להתנאה לפניו במצות נאות ציצית תפילין וכדומה או נוכל לפרש כוונת רש"י באמרו לא אני תחילת הקדושה והוא מה שמסיק במדרש (ילקוט יתרו רמז רפו) כשבא הקב"ה ליתן התורה הלך לבני עשו תחלה א"ל מקבלים אתם התורה א"ל מה כתיב בה לא תרצח וזהו ברכת אבי (בראשית כז, מ) על חרבך תחיה כו'. הלך אל בני עמון ומואב א"ל מה כתיב בה לא תנאף כל עצמן של ערוה הם כו'. הלך לישמעאל א"ל מה כתיב בה לא תגנוב כל עצמן לסטים הם וכו'. וכן כל האומות ופקח עיניך וראה מה שהביא הילקוט פרשת יתרו (רמז רעו) מדרש אבכיר (שמות כד, ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע ראוי היה לומר נשמע ונעשה אלא אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עד שלא שמענו קיימין אנכי קייים יעקב שנאמר (בראשית לה, ב) הסירו אלהי נכר לא תשא קיים אברהם שנאמר (בראשית יד, כב) הרימותי ידי וגו' זכור קיים יוסף שנאמר (בראשית מג, טז) וטבוח טבח והכן כבד קיים יצחק כשנעקד ע"ג המזבח לא תרצח קיים (שם לו, כו) יהודה מה בצע כי נהרוג לא תנאף קיים יוסף באשת פוטיפרע לא תענה קיים אברהם שהעיד על כל באי עולם שאתה רבון כל המעשים וכלל העולה מהשני מדרשים הללו שאומות העולם לא רצו לקבל התורה מכח שברכת אבותיהם הוא שלא יחזיקו במצות כמו ועל חרבך תחיה משא"כ ישראל הלכו בעקבות אבותיהם וקבלו עליהם מצוותם לכן אמרו אבותינו קיימו המצות טרם ששמעו התורה גם אנחנו נעשה התורה ואח"כ נשמע וזהו שפירש"י (שמות טו, ב) לא אני תחלת הקדושה רק אבותינו קיימום ולכן עלינו לקבל התורה וכפי המדרש עזי וזמרת יה אין עזי אלא לשון תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן ונמצא תני סיפא לאגלוייא דרישא. ואמר ה' איש מלחמה ה' שמו הוא ע"ד המדרש אין גבורתו של מלך בשר ודם כהקב"ה מלך בשר ודם כשהוא יוצא למלחמה יוצא באוכלסין הרבה וכשהוא יוצא לשלום באנשים מועטים ברם יחידו של עולם יוצא למלחמה יחיד שנאמר ה' איש מלחמה וכשיוצא לשלום כתיב (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבותים כו' וכבר ידעת המדרש (ויקרא רבה כד, ב) על (איוב א, כא) ה' נתן וה' לקח כשנותן הקב"ה מתנה לאדם אז הוא בעצמו ובכבודו נותן אותה בלא שום עצה מן המלאכים משא"כ כשירצה לקחת דבר מאדם אז הוא ממליך בבית דינו הנרמז במלת וה' שהוא ובית דינו וזהו רמז הפסוק ה' איש מלחמה כשיצא למלחמה אז ה' שמו ר"ל הולך יחידי ולא בכנוי הוי"ו. ואמר מרכבות פרעה וחילו ירה בים הנה מה בשירה העמידו העיקר תחלה ואח"כ הטפל. והוא ע"ד פרשת וארא בפסוק (שמות ו, ו) לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וגו' וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' וידבר משה כן אל בני ישראל וק 'מלת כן למה לי ואי כוונתו שלא שינה מאמר האל יתברך קשה מהיכא תיתי שעבד נאמן של הש"י כמרע"ה ישנה דבר ממצות הקב"ה ונראה לי לתרץ על ב' אופנים הפן הא' ע"ד מה שמביא גיסי המרומם כמהר"ר פייבל ז"ל בפירוש התרגום יונתן שלו מה שהעתיק מרש"י של חומש א"א מורי זצ"ל בפסוק (שמות ג, יד) אהיה אשר אהיה אהיה בצרה זו אשר אהיה בצרה אחרת אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע דיו לצרה בשעתה מיד כתיב כה תאמר אהיה שלחני והקשה א"מ ז"ל וכי החכים מרע"ה יותר מבוראו ותירץ שמשה לא הבין דברי הקב"ה כי לו לבדו אמר הקב"ה אהיה אשר אהיה והוא הבין שהקב"ה אמר לו את זאת לאמר לישראל ושאל להקב"ה דיו וכו' השיב לו הקב"ה לא הבתני כה תאמר לבני ישראל אהיה וכו' פעם אחת כי לך לבדך אמרתי ב"פ עכ"ל וכן הוא בנדון דידן המדרשים הד' לשונות והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי נגד ד' כוסות ויש דורשים נגד ד' גלייות וכאשר שמע מרע"ה ד' לשונות אלו הרומזים על ארבע מלכיות היה לו לומר להקב"ה רבש"ע איך אומר לישראל ארבע לשונות המרמזים של ד' גליות דיו לצרה בשעתה ובכל זאת לא שינה משה רבינו עליו השלום ודיבר כן אל בני ישראל. הפן השני. ואגב יתורץ קושיא עצומה בפתיחת הפסוקים לכן אמור לבני ישראל והוצאתי אתכם מתחת סבלות וגו' וגאלתי וגו' ולקחת וגו' הא תו ל"ל וידעתם כי אני י"י המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים השנות הדבר פעמים ל"ל. ויראה ליישב על פי מה שכתב הזוהר פרשת וארא (כד, ב) ע"פ (שמות ו, ו) לכן אמור לבנ"י וגו' ר' יודא אומר האיק רא איפכא הוא דכתיב והוצאתי אתכם בקדמייתא ולבתר והצלתי וגאלתי ועקרא דכולה בקדמייתא בעי לבשרא לון בשבחא דכולא בקדמייתה א"ר יוסי והא שבחא דכולא הוא דכתיב ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים אמר לי לבתרא אלא בההוא ומנא לית להו שבחא אלא יציאה דחשיבו דלא יפקון מעבדותיהן לעלמא בגין דהוו תמן כל אסירין דהוו בנייהו מקשרי לון בקשרא דחרשא ולא יכולו למיפק מנהון לעלמין ובגין כך דחביב עלייהו מכולהו אתחשבו ביה ברישא ע"כ והנה בדומה לזוהר דרש בגמרא (קידושין לא, א) גבי (תהלים קיט, קס) ראש דברך אמת וכו' אטו סוף דבריו אינם אמת חלילה וכו' ומשני בתחלה היו אומרים לכבוד עצמו הוא דורש וכו' ועפ"ז אמר הקב"ה למרע"ה לכן אמור לבני ישראל והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי והכפיל דבריו ואמר וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מזה תבינו ותשכילו במה שפתחתי תחלה ואמרתי השייך לכם ולא לי ואח"כ חזרתי ואמרתי וידעתם כי אני ה' המוציא וגו' בזה תדעון שלכן בחרתי תחלה בוהוצאתי אתכם כי הוא חביב עליכם ביותר שעל שיצאתם מתחת יד מרות מצרים אשר לא יצא אסיר משם והשתא א"ש כאשר שמע מרע"ה אלו ד' לשונות אז ידע שהיה לו להקדים הפסוק ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים ולא עשה כן אלא וידבר משה כן אל בנ"י מלמד שלא שינה. והנה בשירה הקדימו המוקדם באמרם תחלה עזי וזמרת שיה זה אלי ואנוהי ואח"כ אמרו מרכבות פרעה וחילו ירה בים הזכירו תחלה משבחו של הקב"ה ואח"כ מהטובה הנמשך להם ואמר מרכבות פרעה וחילו ירה בים ופסוק ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב פרש"י מה שא"א לאדם לעשות שתי מלאכות כא' ביד א' ואביא ראיה לרש"י מהא דכתב הזוהר פרשת בא (לו) תנא רבי חזקיה כתיב (ישעיה יט, כב) ונגף הצרים נגוף ורפא נגוף למצרים ורפא לישראל ותנא באותו שעה שנגפו מצרים באותה שעה נתרפאו ישראל והן הן הדברים של פירש"י ימינך ה' נאדרי באותו ימין תרעץ אויב. והנה מצאתי בסידור של המקובל הגאון כמהר"ר הירץ זצ"ל ירה אותיות רמה בא"ת ב"ש, ואתן טעם לשבח מה ענין לשון א"ת ת"ש פה. הענין, כי בגמרא פרק הבונה (שבת קד, א) דורש א"ת ב"ש חד מלה על שני הפכים בנושא אחד, א"ת ב"ש אותי תאב אתאוה לו, ב"ש בי לא חשק שמי יחול עליו, ג"ר גופו טימא ארחם עליו, ד"ק דלתותי נעל קרנוהי לא אגדע, עד כאן מדת רשעים, אבל מדת צדיקים א"ת ב"ש אתה בוש, ג"ר ד"ק ה"ץ ו"ף אם אתה עושה כן גור בדוק חציצה הוי בינך ובין אף ז"ע ח"ס ]ט"ן[ אין אתם מזדעזעין מן השטן, והנה נראה שאלפא ביתא של א"ת ב"ש נדרש לרעה ולטובה, ומשום הכי הזכיר ירה ובא"ת ב"ש הוא רמה לשון התרוממות להורות שימין י"י נאדרי בכח מה שעושה לצדיקים אותה ימין בעמצה תרעץ איוב כדפרישית, לחזק הענין שמדת הרחמנות לישראל נהפך למצרים למדת הדין יובן הפסוק נצבו כמו נד קפאו תהומות על פי מה שכתב איש האלהי האר"י ז"ל למעלה (שמות טו, א) אמר רמה ועתה (שם ד) אמר ירה ופירש (שם יד, ז) ויקח שש מאות רכב בחור כי רומז על מרכבוות פרעה של מעלה סטרא אחרא כי את זה לעומת זה עשה אלהים, לרמז בכאן על שם ע"ב שבו רי"ו אותיות, והוא יוצא מפסוק ויסע ויבא ויט, והשמות ע"ב תיבות כל תיבה ג' אותיות הרי רי"ו, לרמוז בכאן במרכבות פרעה שהיא מבחוץ לעומת זה כי קח שש מאות רכב כלומר מתיבת רכב קח שש נשאר רי"ו כמנין בחו"ר עולה גם כן רי"ו ושלישים על כולו כי רי"ו משולש בתיבות דהיינו ע"ב שמות וכל אחד בו שלשה אותיות, מה עשה הקב"ה ויסר אופן מרכבותיו רומז על אופן פרעה של מעלה מלשון אופנים, והנה האופן נמנה לאחד כמו שנאמר (יחזקאל א, טו) והנה אופן אחד בארץ, ובהסיר א' מן רי"ו נשאר יר"ה וזהו מרכבות פרעה וחילו ירה בים חילו למטה מרכבתו למעלה ואז מבחר שלישיו טבעו בים סוף, והענין בהסרת אופן אחד היינו מקום אחיזת מרכבתו כי יש לה אחיזה בקדושה שמשם נשתלשלת מרכבתו ובהסרת אחיזה זו אזי הכל ירה יירה, ועל זה פירש אדוני אבי ז"ל הפסוק נצבו כמו נ"ד כי יש רמז מה שכתבו המקובלים בענין אותיות שם אדנ"י אל"ף יו"ד רומזים על רחמים כי רומזים לאהי"ה יהו"ה דהיינו האל"ף אהי"ה יו"ד יהו"ה נשאר ד"ן הם אותיות דין, ועל זה רמז הכתוב דן אנכי ודן זה הוא נ"ד הנזכר, ועל זה בא הכתוב קפאו תהומות כי מצינו באותיות דרבי עקיבא קו"ף זה שמו של הקב"ה כי יהו"ה עולה קו"ף דהיינו י' פעמים י' ה' פעמים ה' ו' פעמים ו' ה' פעמים ה' עולה למספר קפ"ו כמנין מקום, לכן נקרא הקב"ה מקום, וכשתקח אחד שהוסר מן רי"ו ונעשה ממנו ירה כמו שכתבתי למעלה תקח הא' ותשים אותו בתוך קו"ף אזי נעשה קפאו, אבל בענין הקדושה כתיב (בראשית א, ט) יקוו המים אל מקו"ם אח"ד, הרי אחד נסמך למקום והם מימי החסד והרחמים. ואחר כך אמר, אמר איוב ארדוף, ויתורץ על פי המדרש (שוח"ט יח) על הפסוק (תהלים יח, ט) יקדמוני ביום אדי מאן דאמר זה פרעה שנאמר (שמות טו, ט) אמר אויב ארדוף ומאן דאמר זה עמלק כו', וקשה בשלמא עמלק יובן כפירוש רש"י על אשר קרך בדרך כי היה הראשון המקרר אמבטי רותחת, ולכן שייך לומר עליו יקדמוני, אמנם פרעה ממי הקדים, ויראה לי דקשה ליה בפסוק שאומר אמר איוב ארדוף אשיג אחלק מלת אשיג למה לי, כי פשיטא כשיחלק השלל בודאי ישיג אותם, ויתבאר על דרך הגמרא דעבודה זרה (כה, ב) והובא בטור יורה דעה (סימן קנג) ישראל שנטפל לו גוי בדרך טופלו לימינו כו' עד שאל לו להיכן הוא הולך ירחיב לו הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו דכתיב (בראשית לג, יד) עד אבוא אל אדוני שעירה וכתיב (שם יז) ויעקב נסע סכותה וזהו ומז פרעה באמרו ארדוף אשיג אחלק מיד כשאשיגנו אחלק השלל הגם שירחיב דרכו לא אשמע לו ליתן לו הרחבה, וזה יקדמוני זה פרעה כי אף באם אמרתי לו להרחיב דרכי לא היה שומע לי. או יתורץ על דרך המדרש פרעה הקדים עצמו והלך בראש כל חילו ולא כדרך שארי המלכים המאחרים לצאת, לכן אמר יקדמוני זה פרעה שהקדים עצמו ובמכילתא (טו, ז) מסיק אמר אויב ארדוף זהו תחלת הפרשה ומפני מה כתובה כאן לפי שאין מוקדם ומאוחר בתורה. מרגלא בפומיה דאבי מורי ז"ל אין מוקדם ומאוחר רוצה לומר אין לומר מוקדם ומאוחר בתורה כי היא כתובה על הסדר, אך בכל מקום צריך ליתן טעם ודעת ולתרץ הקושיא. ולבאר הענין צריך אתה לדעת מה שמסיק אחר כך במכילתא (שם) ארדוף נרדוף נשיג נחלק שלל אין כתיב כאן אלא ארדוף אשיג אחלק מורדף אני מהם מסולק אני מהם, ואגב יהיה מובן מה שמסיק כיון שראו פרעה וחילו על הים אמרו מי כמוך באלים ה' וגו', וקשה מה רבותייהו דישראל שאמרו מי כמוך אחר שראו הנסים והנפלאות שעשה להם הקדוש ב"ה, ויראה דאמרינן פרק חלק (סנהדרין צד, א) על פסוק (מל"ב יט, כג) ביד מלאכיך חרפת, תנא משום רבי יהושע בן רחה פרעה שחירף בעצמו לפני הקב"ה ואמר מי ה' הקב"ה פרע בעצמו דכתיב (שמות יד, כז) וינער ה' את מצרים, סנחריב חשירף על ידי שליח שנאמר ביד מלאכיך חרפת, נפרע על ידי שליח שנאמר (מל"ב יט, לה) ויצא מלאך ה', וענין זה רמזו ישראל בשירה מה שפתחו זה אלי וגו' ימינך ה' וגו', ובזה נתנו טעם למה היה על ידי הקב"ה בעצמו ובכבודו ופתחו וענו ואמרו אמר אויב ארדוף אשיג אחלק בלשון יחיד שהוא בעצמו מרד באלהים ולא על ידי שליח, ומשום הכי כתיב נשפת ברוחך כסמו ים, הקב"ה בעצמו, וכן מה ששבחו ה' ואמרו מי כמוך באלים היפך מה שאמר פרעה מי י"י, בשבח הזאת באו לרמז שפרעה חירך בעצמו כלפי הקב"ה והקב"ה פרע בעצמו. ובפסוק מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש, קשה למה מזכיר נאדר אצל בקודש אבאר על דרך הירושלמי דפאה (א, א) מה שהבאתי לעיל תני רבי ישמעל זה אלי ואנוהו וכי אפשר לאדם לנוות את בוראו אלא אנוה לפניו במצות סוכה נאה שופר נאה טלית נאה, אבא שאול אומר אדמה לו מה הוא רחום כו' מה הוא חנון כו' אך אתה חנון ורחום, ועל דרך זה נראה לי פירוש פסוק (תהלים לג, א) רננו צדיקים בי"י לישרים נאוה תהלה, רוצה לומר האי נאוה לא יהיה לי"י כי קשה וכי יוכל אדם לנוות את בוראו אלא לישרים הוא הנאוה תהלה. והנה בעל יפה מראה הקשה וזה לשונו, תימה ולמה לא מקשים גבי אלהי אבי וארוממנהו וכי פשר להתרומם האל דרוך הוא, אלא על כרחך צריכים לומר אספר רוממותו וגדולתו כמו הבו גודל לאלהינו ואגדלנו בתורה, ואם כן גבי ואנוהו גם כן יש לומר אספר נויו ותפארתו וצריך עיון, עד כאן לשונו. ולי נראה ליישב הקושיא כהוגן, וצריך אני להקדים הספרי (לג, כו) והובא בילקוט פרשת וזאת הברכה (רמז תתקסג) ישראל אומרים (דברים לג, כו) אין כאל ישורון ורוח הודש אומרת גם כן לישראל ישורון ישראל, ישראל אומרים מי כמוך באלים ה' ורוח הקודש אומרת (דברים לג, כט) אשריך ישראל מי כמוך, ישראל אומרים (דברים יד) שמע ישראל י"י אלהינו י"י אחד ורוח הקודש אומרת (דה"ב יז, כא) מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ישראל אומרים זה אלי ואנוהו ורוח הקודש אומרת (ישעיה יג, כא) עם זו יצרתי לי כו' עיין שם. ועוד דע מה שמסיק במכילתא פרשת בשלח (טו, י) רבי יוסי אומר אלו היו ישראל אומרים על הים י"י מלך לא היה אומה ולשון שולטת בהם אלא אמרו (שמות טו, יח) י"י ימלוך לעתיד לבוא כו' עיין שם. ועל פי זה יתורץ הירושלמי הנ"ל כי על סיפא דקרא וארוממנהו לא רצה להקשות כי שה וכי אפשר לרומם את בוראו ושמא באמת לא דברו כהוגן כאשר מלת וארוממנהו משמע גם לעתיד ולא יפה דברו כמו שלא דברו כהוגן באמרם י"י ימלוך, מה שאין כן על זה אלי ואנוהו קשה שפיר וכי אפשר להנוות את בוראו, ואין לתרץ שדברו שלא כהוגן כי מוכח שדברו כהוגן מאחר שהשם יתברך הסכים על דבריהם ואמר גם בלשונם עם זו יצרתי לי לכן שפיר קשה וכי אפשר להנווות וכו', ודוק ונכון הוא. ועל דרך יובן שפיר מי כמוך באלים באה התשובה מהקדוש ב"ה אשריך ישראל מי כמוך, מה שאין כן בקדושה מצינו קדושים תהיו יכול כמוני תלמוד לומר כי קדוש אני קדושתי הראה הקב"ה שאין דומים ישראל כלפי שמים ולזה אמרו מי כמוך נאדר בקודש אין קדוש ואדיר כמוך כאשר אין דומה לך, ואגב יובן הספרא בפרשת קדושים (יט, א) קדושים תהיו אם דשתם עצמכם מעלה אני עליכם כאלו קדשתם אותי או אינו אלא אם קדשתם אותי הריני מקודש ואם לא קדשתם אותי איני מקודש תלמוד לומר כי קדוש אני מכל מקום, וספר חן טוב הביא ספרי ספרא זה ותמה במאוד היאך התחיל האי או אינו לומר כך, עיין פירושו שמה, והקרוב אלי לומר דהכי פירושו על דרך מדרש רבה פרשת בראשית (ח, ט) גבי המינים שאלו נעשה אדם בצלמנו ב' רשויות וכו' עד והתלמידים אמרו לנו מה אתה משיב כו' ושוב הקשו מן (יהושע כב, כב) י"י אלהים הוא יודע וכו' ושוב הקשו מן (יהושע כד, יט) אלהים קדושים קדושים לשון רבים והשיב קדוש בכל מיני קדושות, וכתב עליו בעל מתנות כהונה למה לא אמרו גם פה לנו מה אתה משיב ותירץ הם בעצמם הרגישו התירוץ הוא אלהים קדושים קאי על ישראל שנקראו קדשתם אותי ואז רואים אומות העולם שאתם מקדשים אותי, אם כן לא יהיה קשה להם בענין אלהים קדושים כי הם בעצמם יבינו שקשושים קאי על ישראל אלהים אנכי של קדושים, לאפוקי אם הם אינם מקדשים אותי אז כשיראו שישראל אינן קדושין אז אין לפרש הקרא על ישראל ואם כן יאמרו חלילה שיש ב' רשויות, ולכן מביא המדרש תלמוד לומר כי קדוש אני מכל מקום וזהו מי כמוך באלים י"י כי כמוך נאדר בקודש שאין שייך לומר ב' רשויות חס ושלום, ואמר נורא תהלות על דרך מה שכתוב בפרדס בשער ערכי הכנויים נורא הוא תפארת וכן הסכימו הכל שנקרא כן מצד הגבורה, ובילקוט פרשת בשלח (רמז רמא) מביא מדרש אבכיר אמר רבי עקיבא בשעה שאמרו ישראל אז ישיר לבש הקב"ה חלוק של תפארת והיה חקוק עליו כל אז שבתורה (ירמיהו לא, יג) אז תשמח בתולה (ישעיה לה, ו) אז ידלג כאיל (שם ה) אז תפקחנה עיני עורים אז תראי ונהרת את יי, (ישעיה ס, ה) כשחטאו ישראל נקרע, ועתיד הקב"ה להחזירו שנאמר (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו, ומשום הכי אמרו נורא תהילות מצד לבוש של תפארת תפארת דייק אז אמרו נורא תהלות שהוא התפארת בזמן שהוא עושה פלאות. ואמר נטית ימינך וגו' נחית בחסדך וגו' ופירש רש"י נטית כשהקב"ה מטה ידו הרשעים כלים ונופלים כו', ובמדרש רבה פרשת מסעי (כג, ב) מביא מקרא אחר (תהלים עז, כא) נחית כצאן עמך וגו' מהו נחי"ת נוטריקון נ'וראות עשית בשונאיהם ח'רון אף שלחת בהם י'דך למלחמה אותם ת'הומות כסית עליהם, ומאחר שכולם היו בים ענין חרון אף כמו שאמר הכתוב תשלח חרונך ענין ידך עושה מלחמה כמו שאמר הכתוב נטית ימינך כפירוש רש"י וכמו שאמר הכתוב י"י איש מלחמה, וענין נורא תהלות וענין תהומות יכסיומו משום הכי סיים נחית בחסדך אף במדות הללו עם זו גאלת, ומאחר שרשות נתונה לדרוש רשומות לפרש נוטריקון נחית גם אני אומר טעם אחר, והוא על דרך מדרש רבה פרשת שמות (א, ה) ואלה שמות בני ישראל על שם גאולת ישראל נזכרו כאן ראובן שנאמר (שמות ג, ז) ראה ראיתי עני עמי שמעון על שם (שם ג, ז) ראה ראיתי עני עמי שמעון על שם (שם ב, כד) וישמע אלהים את נאקתם לוי על שם שנתחבר עמהם בצרתם בסנה יהודה על שם שהודו להקב"ה יששכר שנתן להם ביסת ים כו' זבולון על שם שהשכין הקב"ה שכינתו בבית המקדש אין זבולון אלא בית המקדש כו' בנימין על שם ימינך י"י נאדרי בכח דן על שם (בראשית טו, יד) וגם את הגוי דם אנכי נפתלי על שם שהטריך להם תורה ומצות גד על שם (שמות טז, לא) המן כו' אשר על שם שהיו מאשרן כל שומעי גדולתן יוסף על שם שעתיד הקב"ה לגאול ישראל מן המלכות הרשעה כו', ונמצא כל אותיות בשמותם של השבטים רומזים על גאולת ישראל, וידוע מאמר רז"ל ביומא (עג, ב) אות חי"ת ואות טי"ת לא נמצא בשמותן של השבטים ואם כן אלו ב' אותיות ח"ט לא היו מורי םעל הגאולה, ולכן הזכירו הם מאלו ב' אותיות מאות חי"ת אמרו נחית בחסדך מאות טי"ת אמרו נטית ימינך, ואחר כך כתיב שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזימו רעד, ופירש רש"י אדום ומואב והלא לא היה להם לירא כלום שהרי לא עליהם היו הולכים אלא מפני אנינות שהיו מצטערים על כבודן של ישראל, וקשה מה היה הצער ועל איזה כבוד היו מצטערים, ויראה במדרש רבה (במד"ר ט, ז) מסיק מניין למי שאינו מיוחס אינו הולך למלחמה שנאמר בהתיחסם על הצבא (דה"א ז מ) והתיחשם בצבא במלחמה ואידך לומר מתוך התורה (דברים כג, טו) והיה מחניך קדוש וכתיב בתריה כי תצא למלחמה כו' שמע מיניה מי שיוצא למלחמה צריך להאות שהוא מן המיוחסים. וידוע מה שרש"י פירש פרשת פנחס (במדבר כו, ה) לפי שהיו אומות העולם מבזין ישראל אם מצרים שולטים בגופן קל וחומר בנשותיהן לפיכך הקב"ה הטיל שמו עליהם וכן דוד אומר (תהלים קכב, ד) שבטי יה עדות לישראל, והנה האומות העולם היו סוברים שאין יכולת לישראל להלחם מכח שהם ממזרים וישראל אמרו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, רוצה לומר השם של י"ה הוא לישועה להם, וכאשר שמעו האומות העולם את זה נבהלו כי ידוע מה שפירש רש"י פרשת נח (בראשית י, יד) פתרוסים כסלוחים אשר יצאו מהם פלשתים שהיו פתרוסים וכסלוחים מחליפים נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים, וזהו שהזכיר כאשר שמעו בכבודן של ישראל שהקב"ה העיד על ישראל שהיו מיוחסים אז חיל אחז יושבי פלשת דהיינו פלשתים כי הם ממזרים, ואמר אחר כך אז נבהלו אלופי אדום כי רש"י פירש בפרשת בשלח (צ"ל וישלח לו, יב) ובדברי הימים (א א, לו) מונה אותן בבניו של אליפז מלמד שבא על אשתו של שעיר ויצא תמנע וכן בא תצבעון על אמו והוליד ענה, ופירש רש"י אחר כך הוא היה ממזר והביא פסולים לעולם, ולכן שפיר נבהלו אדום כי הם ממזרים וישראל כשרים הן ואנשי מואב יאחזימו רעד כי הם בודאי ממזרים כידוע, וסיים כל יושבי כנען, כי בגמרא דפסחים (קיד, ב) מסיק חמשה דברים צוה כנען לבניו שנאו אדוניכם אל תאמרו אמת אהבו הזנות ופירש רש"י מאחר שהיה טבעם בכך כאלו צוה להם, אם כן ממזרים הם, לכן כאשר שמעו מכבודן של ישראל שמיוחסים הם אז נבהלו ונמוגו כל יושבי כנען, ואמר אחר כך תפול עליהם אימתה ופחד והקשה בזוהר (ח"ב נט, ב) ת' יתירה אימה הוה ליה למימר מאי אימתה ותירץ שהוא דחילא דשכינתא: