וְגַ֥ם עַל־הָֽעֲבָדִ֖ים וְעַל־הַשְּׁפָח֑וֹת בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔מָּה אֶשְׁפּ֖וֹךְ אֶת־רוּחִֽי׃
מנורת המאור
גדולה תורה שכל העוסק בה משמרתו מכל רע. כדגרסינן במדרש משלי אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע. אמ' ר' יוסי הגלילי, הוי זהיר בדברי תורה שלא תטה ימין ושמאל מהן, הסר דרכך מדרכן של רשעים, מרע, שלא תלך בדרכי המינין. תאנא דבי ר' ישמעאל, אם פגע מנוול זה בך משכהו לבית המדרש, אם אבן נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנא' (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע. ולעולם הוי מקשיב לתלמוד תורה, שנא' (משלי ה, א) בני לחכמתי הקשיבה, בשעה שאתה לומדן, לתבונתי הט אזנך, בשעה שאתה שומען, שאין לך שבח בעולם הזה גדול משבחה של תורה. כדגרסי' במדרש קהלת מאי הגדלתי מעשי וגו', עשיתי לי גנות ופרדסים, עשיתי לי ברכות מים, קניתי לי עבדים, כנסתי לי גם כסף וזהב. א"ר חייא, וכי אין הכתוב מודיענו אלא עושרו של שלמה, הא אינו מדבר אלא בדברי תורה. הגדלתי מעשי, הה"ד והלוחות מעשה אלהים המה. בניתי לי בתים, אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. נטעתי לי כרמים, אלו שורות של תלמידי חכמים, שהן יושבין שורות שורות ככרם, כדתנן זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה בכרם ביבנה, וכי כרם היה שם, אלא תלמידי חכמים שיושבין שורות שורות ככרם. עשיתי לי גנות ופרדסים, אלו משניות גדולות, כגון משנתו של ר' חייא רבה ומשנתו של ר' אושעיא רבה ומשנתו של בר קפרא. ונטעתי בהם [עץ] כל פרי, זה התלמוד. להשקות, אלו תלמידי חכמים שהן לומדין. קניתי לי עבדים, זו נבואה, שנא' (יואל ג, ב) ועל העבדים והשפחות בימים ההם אשפוך את רוחי. ובני בית היה לי, זה רוח הקדש. גם מקנה, אלו הקרבנות. כנסתי לי גם כסף וזהב, אלו דברי תורה, הנחמדים מזהב ומפז רב. וסגולת מלכים, אלו דברי תורה, דכתיב בי מלכים ימלוכו. והמדינות, אלו תלמידי חכמים שמדיינין זה בזה בהלכה. ועוד גרסי' במדרש משלי אם חכמת חכמת לך ולצת לבדך תשא. משל לשני בני אדם, אחד עני ואחד עשיר. והיה העשיר אומר לעני בכל יום, כמה נכסים יש לי, כמה גנות ופרדסים יש לי, כמה כסף וזהב יש לי. והיה העני משיבו ואומר לו, כל מה שקנית לעצמך קנית. לכך נאמר, אם חכמת בתורה כאלו אתה משמח להב"ה שנתן לך חכמה, שנא' (משלי כג, טו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ולצת לבדך תשא ולא לאחרים. ואם למדת תורה אתה מתגדל בה, שנא' (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה, אם אדם עושה עצמו כמדבר הזה שהוא רק מכל המעדנים, ניתנת לו מתנה, וכיון שניתנת לו מתנה נחליאל, פי' משפיל עצמו כנחל, וכיון שנחליאל נעשה ראש, שנא' (במדבר כא, יט) ומנחליאל במות. ואם הגיס דעתו הב"ה משפילו, שנאמר (במדבר כא, כ) ומבמות הגיא. ואם חזר בו, הב"ה מגביהו, שנא' (ישעיהו מ, ד) כל גיא ינשא.
חובת התלמידים
כלומר, המשנה (אבות ה׳ כ"א) אומרת בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה. זאת אומרת שחיי האיש נבדלים בתקופותיהם, כשהוא בן ארבעים דעתו מוכשרת לבינה, וכשנתוספים לו עוד עשר שנים הגיע לתקופה אחרת, לעצה ולא בתקופות אלו של ארבעים וחמשים בלבד, רק כל מספר שנים של חמש או עשר משנותיו של האיש מתחלקים בתקופותיהם ואל מה שמוכשר בתקופת הבחרות, בתקופות אשר אחריהן אף בתקופת הזקנה לא יכשר, ואל הדברים אשר מוכשר בתקופות הזקנה והשיבה בתקופות הקודמות לא יכשר. וראה נא פליאה זו שהנביא (יואל ג׳ א') כשבשר בדבר ה׳, והי׳ אחרי כן אשפוך את כל רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. גם אז חלק ואמר, זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו, ראית הזקנים בחלום תהי׳ והבחורים בחזיון, לא שאומרים אנו בזה להבחין בין ראית החלום לבין ראית חזון, אבל מ״מ חלוק יש ביניהם וחלקם הנביא לתקופותיהן, הבחורים בתקופותיהם והזקנים בתקופותיהם, מובן מאליו שהפסוק הזה אינו נוגע לנביאי ה׳, שהיו למעלה מגופם למעלה מהזמן וכל העולם, ואל המדרגה אשר זכה הנביא בנבואתו, בכל תקופותיו הי׳ מגיע לה, ולא הי׳ משועבד לשום תקופה. רק הפסוק אומר בזה על כל עם ישראל, כמ״ש ואף על העבדים ועל השפחות וכו׳ אשפוך את רוחי, וכל העם הם אף בגדלותם, לתקופותיהם ישתעבדו. זאת אומרת, שאף בעבודתו את ד׳ חלק האיש לתקופותיו, ובכל אחת מהן מוכשר לאחרת, למשל ישנן תקופות עלומים שמוכשר האיש בהן יותר להתלהב, וישנן תקופות זקנים יותר, שמוכשר להתענג בהן יותר מנועם עליון. ישנן תקופות שבשעה שאינו מתלהב אינו מרגיש מאומה, וישנן שאף בשעה שאינו מתלהב, מרגיש ערבות ומתיקות אף מכל דבר פשוט, אף מכל אות בתורה ותפלה שאומר. ישנן תקופות שהתלהבותו כמו כל עבודתו מתחלת יותר במוחו ע״י שמתעמק בדעתו, וישנן שמוכשר להתחיל גם בלבו וכו׳, לכן אם משכים האיש בנערותו לעבוד את ד׳ בדרכי החסידות ולהוציא את כל הכשרות נפשו לעבודתו, אז כלן תקבענה בו ולעת זקנתו תהי׳ עבודתו מין כלילת יופי שכל הגונים והצורות מתקופותיו השונות, בה מתראות, אבל אם יאחר להתרגל בה אף אם יגיע לה, תקופותיו אשר אבד תחסרנה לו.