מוסר על יחזקאל יז:יג

הרי אמר שברירו מלה דשופר הוא לעורר שופר העליון שהוא הבינה, כי מהבינה יוצא הקול שהוא תפארת הכלול מאש וממים ומרוח, והכוונה להפוך הדין לרחמים, על כן אין לתקוע בקרן דעלמא, כי קרן רומז למדת הדין שהוא מלכות, ואין אנו צריכין התדבקות דין אלא התעוררות הרחמים. ואמר, כי בעת ששופר העליון שכל האורות ממנו נשפעים ויונקים מסתלק למעלה ואינו מאיר לספירות הבנין שהם הבנים שלה היונקים ממנה, ושפע הרחמים מסתלקין למעלה למעלה ולא נשפע למטה, אזי בהסתר פני הרחמים מתעורר הדין לדון העולם, כאומרו כדין דינין אתערו בו. אמר, דא שופר אילו כו', פירוש הבינה שהיא שופר העליון הוא אילו תקפו וכחו של הגבורה, מלשון (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח:

כל דורשי רשומות מתורתנו הקדושה, אם מבעלי הקבלה, ואם מבעלי הפשט, ואם מחוקרי שרשי תורתנו, כלם הסכימו פה אחד היות שם זה שם עצם ולא זולתו, ויחדוהו בין שאר השמות הקדושים שאינם נמחקים, עד שאמרו כי אפילו שם אהיה עם היותו שם נורא מאוד, לא ישתווה אל השם הזה. ובשם זה יש סבות רבות, והיותר מכרעת שבכלם היא להיות שכל השמות שאינם נמחקין יגזור מהם פעל קצת, זולת שם בן ד' שאין אותיות מחייבות בשום הגיון פועל כלל. וזה כי שם אלהים אלוה אל הוא נגזר מלשון גדולה וחוזק ותוקף. וכן (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח, וכן (תהלים לו, ח) צדקתך כהררי אל שהם לשון גדולה וחוזק. ושם שדי מורה על שהוא שודד המערכת, ומלת שדי ומלת שודד הכל אחד. ושם צבאות מורה על היות בעל צבאות מעלה, והוא נגזר מלשון צבא. ושם אדנ"י מורה לשון אדנות, על היותו אדון כל הארץ, והוא נגזר מלשון אדנות. ואהיה מורה על ענין הויה בלשון עתיד, המדבר בעדו מבנין הקל. וכן דרשו רז"ל (שמו"ר ג, ו) אני הייתי עמהם בגאולת מצרים, אהיה עמהם בגאולות אחרות וכו'. אמנם שם בן ד' נורא מאד מי יכילנו ביאור, כי אין לו ביאור כלל בלשון:

לפי הנזכר בהצעה י"ד שנקרא שופר בעל תשובה מכח ב' טעמים הנזכרים שם, נלע"ד כוונת רז"ל במה שאמרו כאן שופר של ראש השנה (וקוריהו שופר של ראש השנה כי הוא זמן מזמני השנה לחפש מעשיו ולשוב אל ה', לפי שקדמה התשובה בראש השנה לאדם הראשון כדלעיל בפנים. ועוד כי ראש השנה הוא התחלת עשרת ימי תשובה, על כן יאות להמשיל הבעל תשובה לשופר של ראש השנה) מצותו בשל איל. רצו לומר, שעיקר מצוה של בעל תשובה כשישוב מדרכו הרעה שישוב בימי בחרותו בעודנו בתקפו וגבורתו. ואיל הנזכר כאן מלשון איל המנגח, ומלשון (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח, ומלשון (בראשית לא, כט) יש לאל ידי, שפירוש כולם הוא כח וגבורה, ורומז על גבורת הבחרות. וגם על גבורת עבירה, רצה לומר שאותה העבירה שנכשל בה כבר הבעל תשובה היא מזומנת מלפניו והתאוה בה תאוה ואפשר בידו לעשותה כבראשונה, והוא גבור לכבוש את יצרו ופירש ממנה מפני התשובה לא מכשלון כח ככחו מאז כן כחו עתה לעשותה, וזהו נקרא בעל תשובה גמור, כמו שאמרו רז"ל (בפ' בתרא דיומא (פו, ב)), היכי דמי בעל תשובה, כגון שבא לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושנייה ופירש הימנה. מחוי רב יודא, באותו פרק (זהו גבורות הבחרות), ובאותו אשה, ובאותו מקום (זהו גבורת עבירה), על כן רצונם בזה שהבחרות והאשה עומדין ואין דבר מונע כמו שמוזכר בהצעה ג', וכן פירש רש"י התם (עי' ד"ה באותה אשה) וזה לשונו, מתוך שדומה הכל מכל וכל כבר יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלונית אותו פרק הוא קום עשה מה שעשית כבר, עד כאן: