Musar על משלי 1:17

זה דרך התורה ועיקר האמונה בבא הצלחה גמורה לאדם חייב לתלותו לחסדי השי"ת לא לזכותו ולצדקותיו אשר עשה, וכבוא עליו צרות יש לו לתלות על עונותיו ושיתלונן על חטאיו לא שיתלנו במקרה כי זה דרך כפירה ועון פלילי, ומי שתולה אותם במקרה יקרה לו כמו העוף שיראה הרשת פרושה והיא בעיניו פרושה חנם בדרך מקרה לא בהשגחה מן הציד שיכוין ללכדו וע"ז אמר שלמה (משלי א) כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף, הדין והמשפט הנטוי על מעשה בני אדם ימשיל לרשת כמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ג) הכל נתון בערבון ומצודה פרושה וכתיב (יחזקאל יג) ופרשתי עליו רשתי, והנה הרשע גם כי יאמין כי יש משפט ויש שופט ישפוט תבל בצדק אינו נותן אל לבו בשעת החטא, שכל כך הוא חומד בלבו לעשותו וחמדתו אל החטא תשכיחהו העונש והמשפט וכאלו ידמה בעיניו כי קו הדין והמשפט נטוי חנם כעוף הזה שהוא מביט התבואה שבתוך הרשת וחומד אותה בלבו וחמדתו אל התבואה תשכיחהו שיהיה נתפש באותו הרשת והיא בעיניו פרושה חנם, והם לדמם יארובו פורשי הרשת יארבו לדמם ויצפנו לנפשותם והעופות לא יכירו ולא ירגישו בזה. ועל כן חייב אדם שיתלה הצרות בחטאיו לא שיאמר מקרה הוא היה לנו אלא ראוי לו להאמין כי הם בהשגחה מכוונת מאת השי"ת כדי שישוב מחטאו ויכניע את לבבו. וכן מצינו בזמן שבהמ"ק קיים שהיה הנגע נראה בקירות הבית, והיה זה למעלת הארץ ולקדושתה ולהיות מופת על ההשגחה כענין שכתוב (דברים יא) תמיד עיני ה' אלהיך בה, והיה הנגע נראה תחלה בביתו חזר בו מוטב ואם לאו היה נראה בבגדים חזר בו מוטב ואם לאו היה נראה בגופו, וכיון שהיה רואה הצרעת מתקרב אליו עד שמדבק בגופו אין ספק שהיה מפשפש במעשיו וחוזר בתשובה. וכל מי שרואה הצרות סביבותיו ראוי לו להתעורר בזה אף כי רואה עצמו משוקע ביון מצולתם שראוי לו לשוב בתשובה שלימה לפני השי"ת, שאם לא יעשה כן אינו מן הכת שאמר עליהם ישעיה ע"ה (ישעיה כו) ה' בצר פקדוך. אלא מאותה הכת שאמר עליהם (שם מב) ותלהטהו מסביב ולא ידע ותבער בו ולא ישים על לב, וזהו ה' בצר פקדוך צקון לחש, כלומר כשישראל יש להם צרה וצוקה מתפללין בלחש. ומן הידוע כי משפט התפלה לעשות בדמעה לפי שהדמעה יוצאה מתוך אנחת מורשי הלב והיא מעידה על האדם שלבו נשבר ונדכה ויצרו נכנע ובכן תהיה תפלתו מקובלת ודבריו לפני השי"ת לרצון, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים לט) שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש וכתיב (שם נו) שימה דמעתי בנאדך וכתיב (שם) בדמעתי ערשי אמסה, וארז"ל (ב"מ פ"ד דף נט) שערי דמעה לא ננעלו:

ויש חניפות רעה מאוד: כגון אדם המחניף לחברו, ומדבר עמו דברים מתוקים כדי שיסמוך עליו ויאמין לו. ואחר שיאמין לו ויסמוך עליו – הולך עמו ברמאות. וזה כעניין שנאמר (משלי א יז-יח): "כי חינם מזרה הרשת, בעיני כל בעל כנף. והם לדמם יארבו, יצפנו לנפשותם". פירוש הפסוק: הצדים עופות זורקים חטים, ובאים עופות לאכול החטים על הרשת, ואז יהיו ניצודים – ולזה דומה החנף הזה. ואסרו החכמים להחניף, ואמרו (חולין צד א) שלא ישלח אדם דורון לחברו, ויודע שאינו אוכל. וכן אם רוצה לפתוח חבית יין למכור, ובא חברו לקנות יין, לא יאמר לו: אני רוצה לפתוח חבית עבורך. וכל זה וכיוצא בזה נקרא "גונב דעת". וזה אסרו חכמים זיכרונם לברכה להחניף ולגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים (שם).