Musar על משלי 11:2

עוֹד יִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא יַעֲמֹד בַּחֲבוּרַת אֲנָשִׁים, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא צָרִיךְ לְאֵיזֶה דָּבָר הֶכְרֵחִי יְקַצֵּר עֲמִידָתוֹ שָׁם, אִם לֹא שֶׁהוּא מַכִּירָם שֶׁלֹּא יִמָּצֵא בֵּינֵיהֶם דִּבּוּרִים אֲסוּרִים. וַאֲפִלּוּ אִם כָּל הַחֲבוּרָה הֵם אֲנָשִׁים הֲגוּנִים, וְאֶחָד נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אִישׁ זָדוֹן, הוּא מְקַלְקַל אֶת כָּל בְּנֵי הַחֲבוּרָה וְרָאוּי לְהִשָּׁמֵט מֵהֶם, וְעַל כָּל פָּנִים לֶאֱחֹז בְּמִדַּת הַשְּׁתִיקָה בָּעֵת הַזּוֹ בְּכָל הַיְכֹלֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר "רֹאשׁ הַגִּבְעָה" וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: הִזָּהֵר בְּנִי בְּמַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כ"ג ט'): "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר, כִּי יָבוּז לְשֵׂכֶל מִלֶּיךָ", בְּכֵן תִּזָּהֵר מִמְּסִבָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אֲפִלּוּ מֵאָה אֲנָשִׁים וְיֵשׁ בָּהֶם כְּסִיל אֶחָד אוֹ לֵץ אֶחָד, וְכָל שֶׁכֵּן הָאִישׁ הֶחָכָם בְּעֵינָיו וְהוּא כְּסִיל הָאֱמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: "חָכָם בְּעֵינָיו כְּסִיל", הַחֲזֵק וְשֵׁב בִּשְׁתִיקָה וְאַל תְּדַבֵּר בַּמְּסִבָּה הַהִיא בְּשׁוּם דָּבָר, שֶׁאַף אִם תְּדַבֵּר כָּל מִינֵי חָכְמָה, יְנַצְּחוּךָ, וְתִקַּח לְךָ קָלוֹן, כִּי כֵן אָמַר שְׁלֹמֹה (משלי י"א ב'): "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן" וְגוֹ'. וְאַף אִם תִּרְצֶה לְדַבֵּר עִם רֵעֲךָ כָּמוֹךָ, הִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִשָּׁמַע לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אַף מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר וְלֹא יַגִּיעַ לְאָזְנָיו, וְעַל זֶה אָמַר: "בְּאָזְנֵי כְסִיל אַל תְּדַבֵּר" וְלֹא אָמַר עִם כְּסִיל אַל תְּדַבֵּר. וְהוּא בָּדוּק וּמְנֻסֶּה, וְאֶת כָּל זֶה נִסִּיתִי כַּמָּה פְּעָמִים בְּשִׂמְחַת מִצְוָה וּמָצָאתִי כִּי כֵן הוּא, בִּגְלַל כֵּן בְּרַח בְּנִי מִמְּסִבָּה כְּמוֹ זוֹ, כִּי הוּא מְגַנֶּה אֶת כָּל בְּנֵי הַמְּסִבָּה, אוֹ אֱחֹז בִּשְׁתִיקָה וְתִנָּצֵל. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.

הַשַּׁעַר הַד' בְּמִדַּת הָעַזּוּת מַה שֶּׁסִּפַּרְנוּ מִשִּׁבְחֵי מִדַּת הַבֹּשֶׁת וּמַעֲלוֹתֶיהָ יִמְעַט כְּנֶגֶד גְּנוּת מִדַּת הָעַזּוּת וּמַה מְגֻנָּה הִיא מְאֹד שֶׁמִּי הוּא בַּמִּדָּה הַזֹּאת הוּא מְגֻנֶּה לִפְנֵי הַמָּקוֹם. וּכְמוֹ אֵלֶּה שֶׁנֶּאֱמַר עֲלֵיהֶם (יִרְמְיָה ה. ג) חִזְּקוּ פְנֵיהֶם מִסֶּלַע, וְאָמַר הֶחָכָם בְּעַז (מִשְׁלֵי י"א ב) בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן ר"ל כִּי כַּאֲשֶׁר תִּגְבַּר מִדַּת הָעַזּוּת עַל הָאָדָם יֵקַל אֵצֶל בְּנֵי אָדָם וְאֵין מַבִּיטִין אוֹתוֹ בְּעֵין חֲשִׁיבוּת וְלֹא תְּשׁוּרֵנוּ עַיִן בְּרַחֲמִים אֲפִילוּ אִם יִהְיֶה חָכָם, כַּאֲשֶׁר עוֹשִׂים לַבַּיְשָׁן כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שָׁם) וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה. וְאִם הוּא מִן הַחֲסִידִים וְרָצָה לְהַנְהִיג אֶת עַצְמוֹ הַמִּנְהָג הַטּוֹב אֲשֶׁר יִרְצֶה בּוֹ הַבּוֹרֵא יָסוּר מִן הַמִּדָּה הַזֹּאת וְיִתְבַּיֵּשׁ מֵעַצְמוֹ מִמַּעֲשָׂיו וְיַרְחִקֶנָּהּ מִטֶּבַע נַפְשׁוֹ וּבְמִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִדַּת הָעַזּוּת אָמַר הֶחָכָם (שָׁם כ"א כ"ד) זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ הוּא ר"ל כִּי מִי שֶׁהוּא עַז פָּנִים הַמָּקוֹם יִגְמְלֵהוּ כְּפָעֳלוֹ כְּמ"ש (שָׁם) עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן וְהִסְתִּיר בְּכָאן יְיָ כְּאִלּוּ אָמַר עוֹשֶׂה יְיָ בְּעֶבְרַת זָדוֹן וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בְּעֶבְרַת זָדוֹן שָׁב אֶל זֶה הָעַז שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּמִדַּת הָעַזּוּת עֶבְרַת זָדוֹן וּמַה שֶׁדּוֹמֶה לוֹ.

ואין שואלין לרב אלא בענין, ואין שואלין אלא מיראה. ואין שואלין ביחד יותר משלש הלכות. שנים ששאלו אחד בענין ואחד שלא בענין נזקקין לענין, מעשה ואינו מעשה נזקקין למעשה, הלכה ומדרש נזקקין להלכה, מדרש והגדה נזקקין למדרש, הגדה וקל וחומר נזקקין לקל וחומר, קל וחומר וגזרה שוה נזקקין לגזרה שוה. היו שואלין אחד חכם ואחד תלמיד נזקקין לחכם, תלמיד ועם הארץ נזקקין לתלמיד, שניהם חכמים שניהם תלמידים שניהם עמי הארץ, שאלו שניהם בשתי הלכות בשתי שאלות, בשתי ישיבות בשתי מעשים, הרשות ביד התורגמן. ומשתדלים ללמוד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ותלמודו מתקיים בידו, דתניא ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא שוכח. וכל היגע בתלמודו בצנעא מחכים, שנא' (משלי יא, ב) ואת צנועים חכמה. וכל המשמיע קולו בתלמודו מתקיים בידו, וכל מי שאינו משמיע קולו בתלמודו מהרה הוא שוכח. ואין ישנים בבית המדרש, לא שנת קבע ולא שנת ארעי. וכל המתנמנם בבית המדרש חכמתו נעשית קרעים, שנא' (משלי כג, כא) וקרעים תלביש נומה. אין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד. ואפי' מי שנתעטש בבית המדרש אין אומרין לו רפואה, ואין צריך לומר שאר דברים. וקדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת.