Musar על משלי 12:1

וכמו שחייב אדם להוכיח את חבירו, כך חייב המוכח לשמוע את התוכחה, ולהטות את אזנו לתוכחת חבירו, ויכלם מחטאיו, ויעשה תשובה. והעושה כך מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנא' (משלי טו, לא) אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. אבל השונא את התוכחות, לא די לו שאינו עושה תשובה ומת ברשעתו, אלא אפי' בעולם הזה אינו נחשב בכלל בני אדם, שנא' (משלי יב, א) ושונא תוכחת בער, וכתי' (עמוס ה, י) שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו, וכתי' (משלי ט, ח) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתי' (משלי טו, י) מוסר רע לעוזב אורח ושונא תוכחת ימות. אבל החכם אוהב את התוכחות, שנא' (משלי ט, ח) הוכח לחכם ויאהבך. וגרסי' בספרי א"ר יוחנן בן נורי, מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שיותר מארבעה וחמשה פעמים לקה עקיבא על ידי לפני רבן גמליאל, שהייתי קובל עליו, וכל כך הייתי יודע שהיה מוסיף עלי אהבה. ומכלל ארבעה ועשרים דברים שמעכבין את התשובה הוא השונא את התוכחות, לפי שאינו שומע מן המוכיח, ולפיכך אינו בא לידי תשובה, אלא ימות בחטאו ויתן הדין על כל עונותיו, ויתנחם על פשעיו כשיראה גודל עונשו, שנא' (משלי ה, יב) ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי, ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך. והאוהב את התוכחות ומקבלן ועושה תשובה עליו הכתו' אומר, נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אוזן שומעת. וגרסי' במ' תעניות ירושלמי פעם אחת היה דבר בצפורי, חוץ מן המבוי שבה ר' חנינא דר שם. והיו אנשי צפורי אומרים, אלו היה ר' חנינא מתפלל עלינו היה הדבר נעצר, אלא הואיל והוא ושכונתו בנחת אינו חושש לצרותינו. שמע והלך והוכיחם ואמ' להם, זמרי אחד היה בזמנו, ומתו מישראל בעוניו ארבעה ועשרים אלף, ובזמננו זה כמה כמה חוטאים יש בינינו כזמרי, ואיך נתרעם על הפורענות הבאה עלינו. שוב פעם אחרת היתה שנת בצורת בצפורי ובדרום. ירד ר' יהושע בן לוי בדרום והתפלל וירדו גשמים, ובצפורי לא ירדו גשמים. היו אנשי צפורי אומרים, ר' יהושע בן לוי מוריד הגשם בדרום ור' חנינא מונען מצפורי. שלח ר' חנינא וקרא את ר' יהושע בן לוי ובקש ממנו להתפלל עמו בצפורי אולי ירדו גשמים. התפללו שניה[ם] ולא ירדו גשמים. א"ר חנינא לאנשי צפורי, הביטו וראו שלא ר' יהושע מוריד הגשם בדרום ולא חנינא מונען מצפורי, אלא אנשי הדרום שומעין את התוכחות ומקבלין אותן ועושין תשובה, ועל כן נענין. לאח"כ נשא ר' חנינא את עיניו לשמים וראה גודל החום באויר, ואמ' עד מתי ה', וירדו גשמים מיד. אז נשבע ר' חנינא שלא יעשה כך לעולם, ואמ' איני מונע לבעל החוב ליטול חובו.