Musar על משלי 26:13

לעולם ישתדל אדם ללמוד תורה, ואם אין לו בעירו רב שילמוד ממנו ילך לעיר אחרת שרבי מצוי בה וילמוד ממנו. ולא יהיה חושש לטלטולו, שכל תלמיד שהולך מעירו לעיר אחרת ללמוד תורה שכרו הרבה. כדגרסי' במ' ברכות בפ' הרואה מקום, ת"ר כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה היו שם ר' יהודה ור' יוסי ור' נחמיה ור' אלעזר. פתח ר' יהודה ראש המדברים בכל מקום ואמ', ומשה יקח את האהל וגו'. והלא דברים קל וחומר, ומה ישראל, שאין מרוחקין אלא שלשה פרסאות, אמרה תורה והיה כל מבקש ה' וגו', תלמידי חכמים שנושאין משוי על כתפיהן והולכין מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, על אחת כמה וכמה. ואפי' חכם גדול, יותר כבוד חולקין לו בעיר אחרת ממה שחולקין לו בעירו, כדגרסי' בשנים ושלשים מדות דר' אליעזר ר' נחמיה אומר דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום [אחר, שהן צריכין להביא ראייה ממקום אחר. כך אם אין לו בעירו רב שילמוד ממנו, ילמוד מרב] בעיר אחרת. וכן הוא אומר, היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה. וגרסי' בפרק קמא דבבא בתרא אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תכו לרגליך ישא מדברותיך, אלו תלמידי חכמים שמכתתין רגליהם מעיר לעיר וממדינה למדינה לישא וליתן בדיבורה של תורה. אבל מי שהוא עצל, ואינו מבקש ללמוד תורה, ואפי' החכם בעירו. כדגרסי' בבראשית רבה חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם. אמרו לעצל, לך ללמוד תורה לעיר אחרת. אמ' להם, מתיירא אני שמא יהי שחל בדרך, שנא' (משלי כו, יג) אמר עצל שחל בדרך. אמרו לו, והלא הוא קרוב ממך, צא ולמוד תורה ממנו. אמ' להם, בתוך רחובות ארצח. אמרו לו, הרי הוא בתוך הבית. אמ' להם, אם הולך אני אמצא את הדלת שלו נעול. אמרו לו, פתוח הוא, שנאמר (משלי כו, יד) הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו. לסוף שלא היה יודע להשיב להם, אמ' להם, אם הדלת הוא פתוח שלי הוא נעול, שאני מבקש עוד מעט לישן, שנאמר (משלי ו, ט) עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. עמד משנתו ונתנו [לפניו] לאכול והוא מתעצל ליתן לתוך פיו, שנא' ( משלי כו, טו) טמן עצל ידו בצלחת נלאה להשיבה אל פיו, ואחד אמר, נותן ידו לתוך קדרה ונכוית ידו, והיה מתעצל להשיבה אל פיו.

עוד ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגודל המורא מן הזמן ותולדותיו, כי פעם יירא מהקור או מהחום, ופעם מהפגעים, ופעם מן החלאים, ופעם מן הרוח, וכן כל כיוצא בזה. הוא הענין שאמר שלמה עליו השלום (משלי כו): אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות.

והוא ממש ענין הפסוק שהזכרתי למעלה, אמר עצל שחל בדרך וגו'. וחכמים זכרונם לברכה פרשו הענין כמין חומר, להראות עד היכן מגעת יראת ההבל להפריש האדם מן המעשה הטוב.