Musar על משלי 29:25

ומענין הבטחון שלא יבטח באדם כלל, וידוע באמת כי אין ב"ו יכול להיטיב לו ולהצילו זולתי אם יגזור השי"ת כענין שנא' (ירמיהו י״ז:ה׳) ארור הגבר אשר יבטח באדם וכתיב (שם) ברוך הגבר אשר יבטח בה' וכתיב (ישעיהו ב׳:כ״ב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא ואין ב"ו יכול להצילו או להרע לו כענין שאמר דוד ע"ה (תהילים נ״ו:ה׳) באלהים בטחתי לא אירא וכו' וכתיב (שם כז) ה' אורי וישעי ממי אירא, ובהתקרב אליו הצרה בחשבו כי הוא מיד השי"ת יוכל להבין כי אין ההצלה וההכאה ביד המכה ולא יתן אל לבו פחד ההכאה שהרי כתוב (משלי כ״א:א׳) פלגי מים לב מלך ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו. וכן אמר הכתוב בענין סנחריב (ישעיהו י׳:ט״ו) היתפאר הגרזן על החוצב בו, המשיל הנביא את האדם לגרזן כי כשם שהגרזן אין פעולתו מעצמו אלא מצד החוצב בו כן האדם בכל פעולותיו שהוא פועל ורוצה להטיב ולהרע אין (האדם) זה מצד עצמו אלא מצד השם יתעלה. וכן כתוב (שם) כהניף שבט את מרימיו כהרים מטה לא עץ יאמר כי אין האדם אלא כשבט המרימים אותו, וכן הזכיר הכתוב על המלך סנחריב עצמו (שם) הוי אשור שבט אפי, כי הוא השבט שהיה מתפאר בעצמו והיה מתפאר בריבוי חיילותיו וזהו שאמר את מרימיו כי חיילותיו של מלך הרי הם המרימים את המלך והמנשאים את רום מעלתו והוא המטה המרים את עצמו, לא עץ כלומר מטה הוא וענף לא יגיע לאילן כי אני אכריתנו בעודו באבו וכן היה כי המגפה באה עליהם טרם היות הבקר כמו שנא' (מלכים ב י״ט:ל״ה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, וידוע כי אין כח ההכאה תלויה בשבט אלא במרים אותו, ומצינו שהתורה הזהירה שלא לירא מן האומות הוא שכתוב (דברים כ״א:י׳) כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, וכתיב (שם כ) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו לפי שגברה עליו יראת העם והוא חרד בראותו רוב מחניהם ויתכן שהוא מאמין באמת כי הכל ביד השם יתעלה אבל מפני שלא גדל נפשו במדרגת הבטחון מפני זה רך לבבו ונחת טבעו וצוה עליו לחזור בו, וזהו שכתוב (משלי כ״ט:כ״ה) חרדת אדם יתן מוקש יאמר החרדה שיחרד מן האדם הוא חטא לנפשו ונותנת לו מוקש ומגברת האויב עליו ומקרבת הצרה אליו כי ראוי לו לאדם שלא יירא מזרוע בשר ודם. (שם) ובוטח בה' ישוגב מן הצרה בשכר הבטחון אע"פ שהיתה הצרה ראויה לבא עליו, ואין הספק כי הירא מזרוע ב"ו לשפלות הנפש הוא והירא מן האדם הוא שוכח השי"ת, וזהו שהנביא מזהיר על מדת הבטחון כמ"ש (ישעיהו נ״א:י״ב) מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן, כלומר היום כאן ומחר בקבר, ותשכח ה' עושך ותפחד תמיד כלומר בראותך הצרה קרובה ומוכנת ונבצרה ממך מזמת הצלתה, ותפחד תמיד כל היום מפני חמת המציק כלומר היה לך לחשוב כי פעמים רבות מצאתך כזאת והשי"ת הציל אותך ברחמיו וע"כ אין לך לירא מן האדם המכה אלא מן השי"ת, וזהו שכתוב אחריו (שם) ואנכי ה' אלהיך רוגע הים ויהמו גליו ה' צבאות שמו כלומר אני הוא הסוער הים והמשקיט המייתו אף כי חמת המציק, ומספר והולך פחיתות האדם (שם) מהר צועה להפתח ולא ימות לשחת ולא יחסר לחמו כלו' זה דרכו כל ימי חייו בשני דברים אלה לאכול ולהפנות כדי שלא ימות לשחת שאם יחסר לחמו ימות ואם אינו נפנה ימות ג"כ ובשניהם הוא מהיר בטבע, ולכך הזכיר מהר צועה להפתח כלומר להפנות, ויש לך להכיר כי מה שהזכיר הנביא ענין זה לא עשה אלא כדי להמאיס בעיני הבריות הבטחון באדם. ואמר דוד ע"ה (תהילים קי״ח:ח׳) טוב לחסות בה' מבטוח באדם, ביאורו כי יש הפרש בין לשון חסיה ובין לשון בטחון ויאמר הכתוב כי טוב הוא שיחסה אדם בצלו של הקב"ה מבלעדי הבטחה יותר ממה שיבטח באדם כי התועלת ודאית בחסייתו של הקב"ה ותועלת האדם מסופקת אפילו אחר הבטחתו כי הוא בעל מקרים ושמא לא יוכל להשלים מה שהבטיח, ולכך לא אמר לבטוח בה' מבטוח באדם כי זה לא היה צריך לומר, וא"כ ענין הבטחון בשי"ת הוא אשר לבו חזק בבטחונו כאילו הבטיחו בה' יתברך והוא לשון גדול יותר מחסיה:

לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד (תהילים כ״ז:א׳). המזמור הזה יסדו דוד כנגד שונאיו כמו שמזכיר והולך בקרוב עלי מרעים ואמר אל תתנני בנפש צרי. ויש שפי' שלא דבר אלא כנגד אומות העולם שהם שונאי ישראל והוא מדבר במקום כל ישראל כמו שנוהג בכמה מזמורים, ולפי' לאיזו כונה שנתיסד או על שונאי דוד או על אומות העולם הכתוב הזה בא להודיענו מעלת אדוננו דוד הגדולה והפלגת שלמותו במדת היראה ושהיה בוטח בהקב"ה בטחון גמור שישמור נפשו וגופו, ישמור את גופו מכף שונאיו בעוה"ז, ואת נפשו שתהיה צרורה בצרור החיים לעוה"ב, וז"ש ה' אורי וישעי אורי כנגד הנפש שהנפש אור הגוף, וישעי נגד הגוף שהגוף סובל מקרי העולם ותלאותיו והוא הנושע בהם בסיוע אלהיו. ה' מעוז חיי, הוא כח קשור שניהם כי הנפש חיי הגוף והוא יתברך חיי הנפש, ולכך אמר אחר שהקב"ה מעוז החיים שיש בי ממי אפחד שיפריד קשור שניהם, הכונה לדוד כי עם השי"ת לא יפחד מזרוע בשר כי כיון שהקב"ה עמו להושיעו מה לו ליראת ב"ו, ואין ראוי לצדיק להתיירא כי אם מהקב"ה לבדו, וזהו עיקר מדת היראה שכל זמן שאדם ירא מזרוע בשר ודם יראתו בהקב"ה בכח שלמותה שהרי הוא משתף ומחלק אותה עם אחר, הוא שאמר דוד ע"ה (שם נו) באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי, ואמר (תהלים קיז) ה' לי לא אירא מה יעשה לי אדם. וכן התורה תרחיק יראת ב"ו ותזהיר תמיד שלא יירא מן האומות כאמרו (דברים כ׳:א׳) כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב לא תירא מהם. וכתיב (שם ז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה וגו' לא תירא מהם זכור תזכור את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים, ויש להתבונן כי בכל פעם שמזהיר הכתוב על היראה הוא מזכיר ענין יציאת מצרים לפי שבזכרון אותם הנפלאות שהיו ביציאת מצרים יוסיפו להם יראה בהקב"ה ותתגבר אז יראתו על יראת העם, ואל כונה זו צותה תורה להשיב היראים כי מאחר שלא גדל נפשו במדרגות הבטחון ולא הגביר על עצמו יראתו של הקדוש ברוך הוא על יראת העם אין זכותו שלם ואיננו ראוי להצלה, ועל כן אמר (דברים כ׳:ח׳) מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו, ודבר ידוע כי מלחמותיהם של ישראל כשהיו נוצחין האומות לא היו נוצחין בריבוי עם גם לא היו נוצחין בסבת חרב וכלי זיין שהרי החרב ירושה לעשו ומה היה עיקר מלחמתם שהיו נוצחין בו הזכות, וכן הוא אומר (תהילים מ״ד:ד׳) כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך וגו', ובפסוק זה רמז זכות האבות כי ימינך זה אברהם וזרועך זה יצחק ואור פניך זה יעקב, ומצינו כי בסיבת החטא היו מנוצחין שכן אתה למד ממלחמת העי שכתוב שם (יהושע ה) חטא ישראל ואם כן עיקר סבת מלחמותיהם של ישראל לנצח האומות או להיותם מנוצחים היה הזכות והחטא, ואם אתה שואל כיון שהזכות היה סבת נצחונם למה היו יוצאין למלחמה בעם רב והיה מספיק להם במעט גוי ועוד למה היו יוצאין חלוצים ולמה יצטרכו לתקן המערכות, כי אם היו זכאין היו מנצחין עמים רבים במעט גוי ואם היו חייבין לא יצילם רבוי עם. והתשובה בזה כי גם בזמן שישראל זכאין היו ראוין להתנהג בדרך הטבע והמקרה, כי ראוי לו לאדם להשתדל לעשות מה שהוא בידו והשאר יניח בידי שמים שאם לא כן לא היה צריך נח שיעשה התיבה ולא הים שיקרע לפני ישראל כי היה הקב"ה יכול להפריחם באויר ולהצילם, אבל היו ראוין שיתנהגו על פי המקרה והטבע במקצת אף כשהם זכאין. וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כ״ט:כ״ה) חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב, פי' החרדה שיחרד האדם הוא סבת החטא והוא עדות שאין יראתו בהקב"ה שלימה ולכך ראוי שתהיה לו למוקש ושתגביר עליו האויב אע"פ שלא היה ראוי לבא עליו, ועל כן אמר דוד ע"ה בכאן ממי אירא שאין ראוי להתיירא מן האדם כלל כי אם מהשם יתעלה. ומה שכפל הלשון ואמר ממי אירא ממי אפחד כנגד מדת היראה הנחלקת לשני חלקים, האחת יראת הגמול והעונש בעוה"ז ובעולם הבא, והשנית היא מדרגה עליונה שתקבל הנפש ענין רוממות השם יתעלה וגבורותיו ונפלאותיו והזכרון והידיעה הזאת שיהיו קבועים בנפש ומצוין בה בכל עת, ושני חלקים אלו רמוזים בפסוק אחד שאמר איוב (איוב ל״א:כ״ג) כי פחד אלי איד אל וגו' כי פחד אלי איד אל זהו יראת הגמול והעונש, ומשאתו לא אוכל זהו קבלת הנפש רוממותו יתעלה וזכרון נפלאותיו בכל עת ובכל רגע: