Musar על משלי י:20

גם שולחנו גם מיטתו יהיו נקיים, וכל ענייניו יהיו נקיים. גם גופו יהא נקי ולא מזוהם. אך יזהר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, גם כל גופו לעתים, כאשר מצינו בהלל הזקן (ויקרא רבה לד ג), שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך עמם. אמרו לו תלמידיו: רבי, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה זו? אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ. אמרו לו: וכי זו מצוה היא? אמר להם: הן! מה אם איקונין של מלכים, שמעמידים אותו בבתי תיאטראות ובבתי קרקסאות, מי שנתמנה עליהן הוא מורקן ושוטפן, והן מעלין לו מזונות, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי מלכות. אני שנבראתי בצלם ובדמות, דכתיב (בראשית ט ו): "כי בצלם אלהים עשה את האדם" – על אחת כמה וכמה!

והנה נחתום הענין הזה במאמר נכבד אשר לחכמי ישראל ז"ל. היה הלל עליו השלום אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. ביאור הדבר. אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים. כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו. ישכחם היצר ויעבירם מלבבו כענין שנאמר (הושע ו׳:ד׳) וחסדכם כענן בקר. ונאמר (משלי י׳:כ׳) כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט. פירושו - מוסר הצדיק זך בלי סיג ולשונו נבחר. אבל לב הרשעים השומעים מוסרו רגע אחד הוא. מלשון (תהלים פ"א) כמעט אויביהם אכניע. ענינו כרגע אויביהם אכניע. ויקרא לב הלב הנבון והמתוקן כמו שנאמר (משלי ט״ו:ל״ב) ושומע תוכחת קונה לב (שם י"ז) לקנות חכמה ולב אין. אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים אל לבו ולחשוב בהם תמיד. ועליהם יוסיף לקח ומלבו יוציא מילין. ויתבודד בחדרי רוחו וישוב יהפוך יד תוכחתו על נפשו. ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו. ותוכחתו לבקרים ולרגעים תהיה עד אשר תקבל נפשו המוסר. ועד אשר תטהר. וכשאנ"י לעצמ"י מ"ה אנ"י:
גם כשאני לי להשתדל לתקן נפשי בכל כחי ואני הוגה בחכמה בכל עת. מה אני. כי השגת האדם קצרה ודלה. ועם הטורח והתקון ישיג מעט מן המעלות. ראה מי אנכי ומה חיי כשאין אני לעצמי להשתדל ולטרוח לתקן נפשי. והמשל בזה מן השדה שהיא זיבורית. כי עם רב הטורח בתיקונה ועם רב עבודה. תוציא זרע מעט. ואם לא יטרחו בתקונה לא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב אבל קוץ ודרדר תצמיח. רק השדה אשר היא עידית גם כי לא יטרח בעבודתה ימצא בזריעתה תועלת. ואמר רבותינו זכרונם לברכה בענין מה שכתוב (תהילים ק״ג:י״ד) כי הוא ידע יצרנו משל למלך שנתן שדה לעבדיו והזהירם לעבדה ולשמרה ולהביא לו ממנה שלשים כור בכל שנה והם טרחו בה ועבדו אותה היטב והביאו ממנה לפני המלך חמשה כורים. אמר להם מה זאת עשיתם אמרו לו אדונינו המלך שדה שנתת לנו זבורית היא ואנחנו בכל כחנו עבדנו אותה. ועם כל הטורח לא עשתה את התבואה יותר מזה השיעור. וא"ם ל"א עכשי"ו אימת"י. אין ראוי לי לאחר יום או יומים השתדלותי בתקון נפשי ובקביעות עתים לתורה. כי אם אומר אקוה לעת הפנאי ועד היות בידי כסף די ספוקי. הנה טרדות העולם אינן פוסקות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה:

ואמרו רבותינו לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר (בראשית ז׳:ח׳) ומן הבהמה אשר איננה טהורה. כי בעת ההיא היתה בהמה הטמאה מותרת באכילה אך לא היתה טהורה לקרבן. על כן נחשב לשון מגונה אם יגנה אדם הדברים אשר הם למאכל אדם. והנה חייב האדם להיזהר שלא יוציא מפיו דבר מגונה. גם כי יביאנו הנחתו לשון מגונה להאריך דבריו ולהרחיב מאמריו. וזה כמו גדר להזהר מנבלות הפה שהוא מן העבירות החמורות. וגם גדר להזהר מספור לשון הרע ונתינת דופי בבריות. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על הרחקת הדבור אפילו בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב. ואמרו רבותינו כי אחד מן הכהנים אמרו לפני רבן יוחנן בן זכאי הגיע לחלקי מלחם הפנים כשיעור זנב הלטאה ובדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול.
ועוד אמרו רבותינו כי חייב האדם לבחור בדבריו לשון כבוד ולהניח לשון שאינו של כבוד גם כי אינה מגונה. בין בדברי התורה ובין בשיחת עסקי העולם. ובלבד שלא יאריך דבריו בעבור זה בדברו בדברי תורה. כי חייב האדם לשנות לתלמידיו בדרך קצרה. וענין לשון הכבוד הוא דרך הדבור והשיחה אשר דרכו בה נקיי הדעת ומדברי צחות. והם שוקלים ומכירים אי זה לשון כבוד ואי זה תמורתו כמו שנאמר (איוב ט״ו:ה׳) ותבחר לשון ערומים ונאמר (שם לג) ודעת שפתי ברור מללו. ונאמר (משלי י׳:כ׳) כסף נבחר לשון צדיק: