מוסר על עמוס ו:ז

וזהו הענין שנחלקו בגמרא (כתובות סב) אי אנחה שוברת כל גופו של אדם או חצי והביאו ראיה מיחזקאל (יחזקאל כא יא) דכתיב בן אדם האנח בשברון מתנים וגו' ויאמרו לך מה אתה נאנח ואמרת כי שמועה שמענו ונמס כל לבב ורפו כל ידים וכל ברכים תרדנה מים וכו' ויש להבין במאי פליגי וגם להבין הפסוק מה השאלה הזו למה אתה נאנח הלא אדם עלול לפגעי הזמן ואין רגע בלי פגע ויגון ואנחה אבל הענין כך כי ידוע מה שאמרו חז"ל (ברכות ד) בכל לבבך בשני יצרך יצר טוב ויצר רע כי באדם יש חלק טוב והוא חלק נפשי והוא הלב טוב ויצר טוב וחלק רע שהוא חלק חומרי ולב רע ויצר רע וחייב אדם לכבוש זה תחת זה וזהו ודאי אף אם יקרו לאדם צרות רבות ותוגות חייב אדם לקבלן באהבה ושמחה כי מאת ה' לא יצאו רעות בהחלט וזהו שמגיעים לו הוא להתם החטא ולכלות פשע וכדומה וכמו שלא ידאג החולה השותה רפואות מרים וסרוחים וכדומה בחתיכת בשר חי ומורסא רק יעשה אותו באהבה אם יבטיח אותו הרופא מומחה שעל ידי כך יתרפא וישוב לימי עלומיו ואיך לא נשמח בקבלנו רפואות חדים ומרים מרופא הנאמן ואמיתי ובעל היכולת ולכך פירשו המפרשים על הלל בשמעו קול צווחה בעיר שאמר (ברכות ס) מובטח אני שאין זה בביתי כי הלל הרגיל לאנשי ביתו על דרך מוסר והנהגה ישרה כאשר יקרה שום אסון ודבר צער ומחריד לבל יצטערו ולבל יקוננו כי אם יקבלו באהבה כנ"ל אך כל זה על צערו אבל על צער חבירו חייב אדם להצטער עד מאוד בלב ונפש לא ינוח ולא ישקוט להשתתף בצערן ולהוריד כנחל דמעה וחס ושלום להעלים עיניו מצרות של ישראל וזהו תכלית המרי שאמר הפסוק (עמוס ו ז) ולא נחלו על שבר יוסף ובדבר זה אמרו חז"ל שנחרב ביתר שלא היו מצטערין בחורבן ירושלים ובאמת בביתר היו גדולי ישראל אבל חשבו שאין להצטער על מדתו ודינו של ה' אבל טעו כמ"ש כי בשלך אתה רשאי ולא בשל חבירך וזהו הדבר שאמרו באנחה אלו ואלו דברי אלקים חיים הצער ויגון שקרה לאיש עצמו ומאנח אנחה זו אינה בנפש וחלק טוב כלל כנ"ל אבל בחלק רע מן הגוף כי חומר האדם לא יסבול יראה שורו טבוח לפניו ואחרים חומסים ושודדים רכושו עד שנשאר ערטלאי ופוצעים בו מכת חרב וכדומה ולא יאנח אמנם חלק טוב מקבלו באהבה וברצון ולכך אמרו שוברת חצי גופו דייקא שהוא חלק רע אך כששומע שמועה רעה מה שקרה לאחרים בזה כל הגוף הן טוב והן רע יתאוננו ויקוננו כמש"ל ואין לך לקבל מאהבה יסורים של חבירך ובזה אנחה שוברת כל גופו של אדם דייקא וזהו שנא' ביחזקאל כאשר יאנח בשברון מתנים לפני העם ואמרו לו מה אתה נאנח אתה דייקא אתה הוא צדיק וחסיד אין לך להתאנח כלל רק לקבל באהבה כהלל הנ"ל ועל זה ישיב להם אין אנחתי בשבילי רק שמועה בא משל אחרים ונמס כל לב דייקא לב טוב ורע כנ"ל בשני לבבך ורפו כל ידים וכו' ולכך כל צערי בצער אחינו בני ישראל וחלילה לנו למנוע רגע אחד מבלי שיתוף בצערן ולדמות במחשבותינו כאילו אנו יושבים שם ובא עלינו גוי אכזרי בקרדומות וחרבות שלופות גזלו וחמסו כל אשר לנו ופוצעים בנו ועינינו רואות שהורגים מחמדי עין עד אשר עוללים שאלו לחם ואין גם אחר כך מגרשים אותנו ותלו בני טפלא ובבתינו אין כל ויאמרו צאו מתוך המדינה ולא נדע לפנות ימין או שמאל ודמו זאת במחשבתכם כאילו הדבר עמכם בפועל ידעתי כי תרדנה עיניכם דמעה מאין הפוגות וירב תאניה ואניה ומה הבדל יש אם אנו יושבים פה תהלה לאל ובמחלתו בטח ואחינו עצמינו ובשרינו אשר בבטן עושנו עושיהם יושבים ברעה גדולה צרה ומצוקה אוי שכך עלתה לאחינו בימינו ולכך אל תמנעו מצער ותפלה כראוי והיא מצות עשה של תפלה לדעת הרמב"ן שהתפלה לאו דאורייתא רק בעת צרה מצוה מהתורה להתפלל אבל התפלה צריכה להיות בתום לבב וראשון לפשפש במעשים ולהסיר קוץ מכאוב:

והטעם דמצות פורים לשמוח הרבה ביין ולא כן בשאר ימי הודיה על הנסים שנעשו לאבותינו הוא הדבר אשר דברנו כי עיקר הצלת המן היה בשביל שתיית יין דעל ידי כן בטלו הדת באמרם כי ניתן הדת אחרי משתה היין כנ"ל ואם כן מזה מורה כי לא קלקל המן מחשבת המלך והסיב אותו לפנה אחרת רק כל טעם בטול הדת היה מחמת טענה דהיה לאחר שתיה וא"כ דלב המלך היה לרוע א"כ אין כל כך אשמה על המן והעיקר האשמה תלוי במלך ולכך לא ידע בין ארור המן כנ"ל כי אין על המן עיקר החטא והמרי כי הוא עשה רצון המלך ואלו לא היה המן היו אחרים וממנו נלמד אחשורוש שרצה להטיב לישראל לא חס על כבודו וצוה לכתוב שנעשה הדת בשתיית יין ואיך לא נלמד ממנו שלא נעמוד על דעתנו ולא נחוש לבזיון והעדר כבוד להטיב לעצמנו ולנפשנו והלא אדם קרוב לעצמו ולא מצאתי ריע טוב כי אם גויתי אמר החכם והנה כבר אמרתי כמה פעמים כי רעה חולה היא שכל אחד אינו משתתף בצרת חביריו ואומר אך שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך ומה איכפת לו אם אבדו צדיקים ואם גלו נאות ישראל ועם ה' לבוז ולמשיסה והכתוב צווח (עמוס ו ז) ולא נחלו על שבר יוסף והנה לא כן במגילה כי צריך להבין מ"ש במגילה (דף ב ע"ב) מדפרזים בי"ד שמע מינה מוקפים בט"ו ופריך הגמרא ואימא מוקפים כלל וכלל לא ומשני ולאו ישראל נינהו ועוד מהודו ועד כוש כתיב ופירש"י דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך עכ"ל והדבר צריך ביאור חדא איך סלקא דעתך העם הדרים במוקפים חומה לא ישמחו בנס שעשה להם ה' והציל נפשם ממות ומפח אשר טמן להם המן ימ"ש ומה יהיה המקום גורם להם בזה ועוד למה תירץ לאו מבני ישראל המה הוה ליה לשנויי וכי לא היו באותו נס והתירוץ השני דכתיב ונכתב בכל מדינות המלך קשה להבין דכפי הסלקא דעתיה דאין חייבים בפורים רק הפרזים אם כן עדיין היה צריך לכל המדינות לכתוב בשביל הפרזים כי רבים המה בכל המדינות ערי הפרזות כנודע כי מעט המה המוקפים חומה מימות יהושע בן נון ובשביל כך כתבו אבל לא יחויב מזה שתהיה הכתיבה בשביל מוקפים אבל יובן דפריך בגמרא (מגילה יב ע"ב) קרי ליה יהודי וקרי ליה ימיני ומשני אביו מבנימין ואמו מיהודה ואיבעית אימא כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי דכתיב איתו גוברין יהודאין וכו' ועיין בתוספות למאן דאמר חנניה מישאל ועזריה היו מבני יהודה ויש להבין במה שאמר אביו מבנימין ואמו מיהודה דמה ביקש הכתוב בזה לייחס מרדכי גם כן על משפחת אמו הלא בכל הצדיקים שנתייחסו בתורה מעולם לא נזכרו ונתייחסו אחר משפחת אמם כלל והעיקר דהזכיר הטפל תחלה שהוא משפחת אם כדכתיב איש יהודי והעיקר דהיא משפחת אב הזכיר לבסוף אבל נראה דידוע (ב"ב קכג ע"ב) דאין בני עשו ועמלק נופלים אלא ביד זרעה של רחל אבל הנצחון במלחמה הוא ליהודה כדכתיב (בראשית מט ח) ידך בעורף אויביך וכדכתיב בראש ספר שופטים (א כ) מי יעלה יהודה ודרשינן כי אין נצחון במלחמה רק זרעו של יהודה שברכו יעקב ידך בעורף אויביך ולהבין הענין הוא כך כי זרעו של עשו אינם נופלים אלא ביד בניה של רחל (ב"ר צט ב) ולכך כשהיתה המלחמה עם בני עשו היתה תמיד המלחמה ע"י זרעה של רחל ומלחמה עם שאר אומות היא תמיד ע"י יהודה כי הוא הלוחם ולו ניתן העוז להיות ידו בעורף אויביו ולכך בא שאול תחלה ואח"כ דוד כי שאול נלחם בעמלק ואח"כ בא דוד להלחם בכל האומות וכן יהיה לעתיד לבא יבוא משיח בן יוסף תחלה להכרית זרעו של עמלק וצריך בני רחל ואז יהיה כסא השם שלם ויבוא משיח בן דוד להכרית שאר אומות היותו מבני יהודה ולכך יהיו תרין משיחין והנה שאול הכרית כל זרע עמלק מאיש ועד אשה ולא נשאר רק אגג והוא בלילה בא על אשה והקים זרע אשר משורש נחש יצא צפע המן האגגי וא"כ המן מצד אביו היה מזרע עמלק ועשו ומצד אמו היה משארי עמים ובן נח יש לו שאר אם ג"כ דעל כרחך אשה זאת היתה משארי עמים דלא היה שריד לבית עמלק רק אגג ובן בנו של אגג על כרחך לקח אשה משארי אומות וא"כ להמן היו שתי הבטחות מצד אב לא יכול להכניע כי אם זרע יוסף ובנימין ומצד אם צריך להיות דוקא יהודה כי הוא המנצח וא"כ מי הוא שיבא עליו מב' צדדים ולכך זימן הקב"ה מרדכי הצדיק שהיה בקדושה וזרע טהור כמו המן מזרע טומאה כי מצד אביו היה מבנימין כמו המן מזרע עמלק ומצד אם היה מיהודה כמו המן משאר עמים ואם כן הוא אשר גבר עליו והפיל אותו כי היה מכוון זה לעומת זה בכל אופנים ולכך נאמר במגילה איש יהודי וכו' איש ימיני להורות כי לכך היה גובר על המן הואיל והיה משתי משפחות הללו כנ"ל והבן והנה אילו היה המן יודע כי מרדכי ממשפחת בנימין לא היה מכניס עצמו לתגר הלזה כי היו לו חכמים יודעים כי לא יקום להלחם עם זרע רחל רק להיותו חושב כי הוא ממשפחת יהודה ובטוח היה לו כי עשו אינו נופל אלא ביד זרע רחל לא ירא לנפשו עבורו כלל וזהו איש יהודי היה בשושן הבירה הרצון כי בשושן לא נתפרסמה משפחתו של מרדכי רק למשפחת יהודה ולא למשפחת בנימין ולכך בשושן היה מרדכי מתואר לאיש יהודי וקאמר הטעם דהוא סגלה עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה שהיו גולים עמו כל שועי יהודים והיה מוחזק בעיר שושן לאיש יהודי ונתחזק המן במחשבתו כי לא ינצחהו מרדכי וזה אומרם (אסתר ג ה) לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי דייקא כי אילו היה מוחזק מבנימין לא היו מסופקים שינצחו להמן כי כבר ידעו שמלומדים ישראל בנסים כאשר נעשה עם חנניה מישאל ועזריה ודניאל וכדומה אבל כאשר חשבוהו שהוא מזרע יהודה ואין זרע עמלק נופל בידו לכך נסתפקו היעמדו דברי מרדכי והנה כבר אמרו כי מרדכי הכניס עצמו בתגר הזה להתגרות בהמן ולא הלך לו לעיר אחרת חוץ לשושן כדי שיהיה נמלט מעבירה להשתחות להמן אמנם מרדכי ידע כי הוא יבער עמלקים ועל ידו תהיה תשועה לישראל להפיל ולהכניע זרע זדים ולכך המציא עצמו לכך כדי שיקרה נס על ידו והנה אילו ידע המן שהוא מזרע בנימין היה חושש לנפשו ולא היה מתגרה במרדכי כנ"ל אמנם חשב כי הוא מזרע יהודה ולכך גירה בו וזהו הטעם אשר מרדכי צוה אל אסתר שלא תגיד עמה ומולדתה היינו היותה ממשפחת שאול שהוא ימיני ובזה יהיה המן חושב מחשבות ויפול במחשבתו אשר זמם והנה הטעם דאין זרע עשו נופלים אלא ביד בני דחל משום דעיקר חטא עשו מחמס אחיך יעקב תכסך בושה וכמאמר הנביא (עובדיה א י) ולא זכר ברית אחים אבל דבר זה אף בבני יעקב נמצא שלא חמלו על אחיהם יוסף ולכך זרעו של רחל שידיהם לא היו במעל הזה הם יכולים לנצח לזרעו של עשו אבל באמת גם יהודה לא זמם להרגו כאומרו (בראשית לז כו) מה בצע כי נהרוג אחינו וכו' רק למכרו ביקש וזוהיא טענת אסתר ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו כו' אבל להרוג ולאבד ביד עמלקים זה אינו על יהודים כי הלא גם יהודה לא הסכים על יוסף להרגו וא"ש כללו של דבר לתירוץ קמא בגמרא אין פירוש יהודי כופר בעבודה זרה רק משבט יהודה וא"כ צריך לומר הא דבכל המגילה נזכר לאבד יהודים היינו משבט יהודה דהא להך תירוץ אין הפירוש כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי ואילו היה הפירוש במגילה כל ישראל לא היה צריך להביא ראיה מדניאל אתו גוברין יהודאין רק הוה ליה להביא ראיה ממקומו דכתיב יהודים ופירוש כל ישראל ומאי שנא יהודאין או יהודים אלא ודאי דלהך תירוץ לא היתה הגזרה רק על שבט יהודה לבד ולכך כתיב לשלוח יד בעם מרדכי והיינו שבט יהודה וכן כל המגילה היתה רק הגזירה על שבט יהודה לבד כי באמת כל שנאת המלכים היה עיקרה לעקור שבט יהודה כי הוא שרש חטר מלוכה והוא אשר יכניע עמים וירים קרן ישראל וכבר נאמר בעזרא כי בימי כורש עלו כל ראשי אבות ליהודה ובנימין לארץ ישראל וישבו שם בעריהם זולת מרדכי נשאר ולכך נאמר איש יהודי היה בשושן כי הוא לבדו אשר נשאר מגולי יהודה כי כולם עלו בימי כורש וא"כ בזמן גזרת המן אם היתה על שבט יהודה לבד לא היתה הגזירה רק על יושבי ארץ יהודה כי אז היו כולם שם ולא זולתו וכבר ידוע מ"ש הפוסקים וב"י באו"ח הלכות מגילה (תרפ"ה סעיף א') דלכך קבעו מוקפין חומה מימות יהושע בן נון דאז היתה ארץ ישראל בכלל פרוץ מחומה ובכלל בלתי מוקף דאפילו ירושלים ראש לארץ ישראל היו החומות פרוצות ויאבל חיל וחומה מכל שכן שאר ערים מן ארץ ישראל ובזה אתי שפיר דקושית המקשן דכיון דהגזירה היתה רק על שבט יהודה והם היו בארץ ישראל ולהם לבדם היה החיוב לשמוח בפורים והם היו יושבים בערי הפרזות כי בארץ ישראל לא היה מוקף כלל לכך אמר הכתוב היהודים היושבים בערי הפרזות כי הם היו יושבים כך אבל מוקפים שהם משארי שבטים כי מבני יהודה לא היו יושבים בערי מוקף כלל וכלל לא כי לא עליהם נגזרה גזירה כי לא היה רק שבט יהודה וע"ז משני הגמרא וכי לא מבני ישראל המה אף שהאמת אתך כי לא היה הגזירה רק על שבט יהודה מ"מ חייבים כל ישראל לשמוח ולעשות ימי פורים ויום טוב כי היותם מבני ישראל א"כ כולנו כנפש אחת וחייבים אנו לשמוח בשמחתם ולהצטער בצערם מבלי הבדל אלו תגיע לנו השמחה או הצער או לאחינו בני יהודה כי אנחנו נחשבים כאיש אחד כגוף אחד וכל הגוף מחויב בשמחה אם תגיע סכנה לאבר אחד מאיברי הגוף מראש ועד רגל וינצל ממנה וא"כ מכל מקום כל היהודים אף משארי שבטים היושבים בערי מוקפים חייבים ועוד דאי לא תימא הכי דאינם חייבים רק בני יהודה היושבים בארץ ישראל אשר עליהם היתה גזירת המן ולא שאר ישראלים משאר ארצות א"כ למה לי ונשלוח ספרים בכל מדינות המלך דהיינו מהודו ועד כוש הלא אין צריך לשום מדינה רק ארץ ישראל אלא דכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם חייבים לשמוח אף דשם לא היה רק ליהודה מ"מ בני איש אחד אנחנו ומזה נלמד כמה יש לנו לשתף בצער ושמחה של חברנו ולא לומר מה לי בצער של חברנו ואיש לדרכו פונה ועולם הפוך אני רואה לשתף בצער ושמחה של חברו כל אחד מופרד מחברו ובענין תערובות אנשים ונשים כולם כאיש אחד יחשבו איש ואשה כאילו הם אחים ואין הבדל ופירוד ביניהם כלל בבקשה מכם בימי שמחה הן פורים הן בימי פסח שמרו נא עצמיכם מבלי תערובות אנשים ונשים כי אז שטן בעו"ה מרקד בקרבכם ואין זה שמחה ונחת לה' תועבת ה' כל עושה אלה אמרו בגמרא (סוכה נ"א ע"ב) דהיו מתקנים בשמחת בית השואבה בעזרת נשים לעשות הבדל ומחיצה בין אנשים ונשים ודרשו קל וחומר מן לעתיד לבא דכתיב (זכריה יב יב) וספדה הארץ משפחות משפחות ומה לעתיד לבא בשעת הספד ואין יצר הרע מגרה בם כך עכשיו שיצר הרע מגרה בנו ושעת שמחה על אחת כמה וכמה ועיין בתוספות ובמהרש"א דהך קל וחומר קאי למאן דאמר דהספד על יצר הרע אבל למאן דאמר על משיח בן יוסף א"כ אף אז יצר הרע מתגרה ויש לדקדק באמת למה ליה להגמרא הך קל וחומר וקאי רק לחד מאן דאמר ולא למד בפשוט מחד גוונא מה התם בשעת הספד בשעת שמחה לא כל שכן וא"כ יהיה קאי לכל הדיעות גם יש לדקדק בלשון יצר הרע מתגרה ולא קאמר שולט כאשר בקצת ספרים יש גירסא שולט אבל הענין כך כי יש להבין מתחלה מאי קסברי שלא עשו הבדל בין נשים לאנשים והיכי סלקא דעתיה לעשות תערובות אבל דע כי במקום קדוש כמו מקדש קודם שבאו פריצים וחללוהו לא היה יצר הרע שולט כלל כי לא שלט שם סטרא מסאבא וזהו בכלל לא הזיק נחש ועקרב וזה יצה"ר המתעה נחש הקדמוני ולכך הניחו התערובות כי אין כאן יצה"ר כלל אבל אח"כ למדו קל וחומר דגם לעתיד לבא יהיה היצה"ר נעקר ומכל מקום יהיו מובדלין מכל שכן עכשיו לכך הוצרך ללמוד קל וחומר למאן דאמר דיהיה ההספד על יצה"ר שנהרג דלמאן דאמר על משיח בן יוסף ולא יהיה יצה"ר נהרג אין כאן קל וחומר דבמקדש לא שלט יצה"ר ולכך דייק בלשניה יצה"ר מתגרה דשולט אי אפשר לומר דאף כאן במקדש לא היה שולט יצה"ר לכך קאמר דעל כל פנים מתגרה ונבואו לביתו מראה לו כדמות בהקיץ ובחלום דמות אשה שראה במקדש כי בצאתו מקודש יש לו ליצה"ר רשות ומתגרה בו מה שהיה בעירוב עם נשים בעת ובמקום בית שואבה וזהו יצה"ר מתגרה ולא שולט רק אחר כך מתגרה בו מה שאין כן לעתיד לבא יהיה נכרת לגמרי וליכא חשש גירוי כלל והבן דבר זה כמה מתקו דברי חז"ל וכמה יש לאדם להזהר מתערובות אנשים ונשים כי אף דיאמר זך אני מפשע ובטוח אני שלא יקרני עון יש בו גרוי יצה"ר כמו במקדש ה' ולכן מנעו עצמיכם מהרע ותערובות ובשעת חדוה זכרו יום המיתה ואין הפירוש מ"ש (קידושין ל' ע"ב) אם פגע בך מנוול וכו' יזכיר לו מיתה מיתת עצמו דכמה רשעים אחריהם בפיהם ירצו סלה וכל הולכי למלחמה מזכירים תמיד מיתתם ואין דבר תועבה מה שלא יעשו אבל הפירוש דיזכור למנוול הוא יצה"ר המתעה יום מיתתו דיהרג ויבוער טומאה מארץ ואז יוחלש כחו ולא יוסיף להסית לבני אדם ולכך אמר בשופר (תוספות ר"ה טז ע"ב ד"ה כדי בשם הירושלמי) דכד שמע שטן שופר חושב שהוא יום דין שיהרג בהיל וחלש כחו וכן הדבר באדם יזכיר לו יום מיתה שיהרג בזה יחליש כחו ולא יסית ומזה ילמד אדם מוסר אם סטרא מסאבא חלש כחו בזכרו כי אחריתו לדראון איך לא ישוב האדם בזכרו כי אחריתו לעפר ותולעה ונפשו לשאול תרד ווי מיום הדין ווי מיום התוכחה ובפרט כי יראו חכמים ימותו הלא יתן כעפר פיהו וילך הלוך ושחוח עד לעפר אולי יש תקוה וישוב ה' לרחם עמו ולהשיב לה' בכל לבבנו אף הוא ישוש עלינו להטיב אתנו נדחיו כי ימינו פשוטה לקבל שבים ולהוציא ולהסיר רוח הטומאה מן הארץ ולבלע המות לנצח מיושבי חשך וצלמות ה' בחושך אור לי אם נשוב ובא לציון גואל אמן: