Musar על קהלת 7:6

וּמִן הַמִּדָּה הַזֹּאת שֶׁתִּהְיֶה מִקְרִית עִם הַשָּׂגַת הַתַּאֲוָה וְהַגָּעַת מִשְׁאָל וּמִמֶּנָּהּ שֶׁיִּהְיֶה שְׂחוֹק תָּדִיר לְלֹא עִנְיָן וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּצְטָרֵף לָזֶה דַּעַת קַלָּה וכמ"ש בּוֹ (קֹהֶלֶת ז ו) כְּקוֹל הַסִּירִים תַּחַת הַסִּיר כֵּן שְׂחוֹק הַכְּסִיל. וּכְבָר נֶאֱמַר כִּי מֵאוֹתוֹת הַשּׁוֹטֶה שָׂחֳקוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רָאוּי בּוֹ הַשְּׂחוֹק.

השמחה. המידה הזאת באה לאדם מחמת רוב שלווה בלבו בלי פגע רע. ואדם המשיג תאוותו, ולא יארע לו דבר המעציב אותו – בזה יהיה לו שמחה תדיר. ומי שיש בו שמחה תדיר – יאירו פניו, וזיוו מבהיק, וגופו בריא, ואין זקנה ממהרת לבוא עליו, כמו שנאמר (משלי יז כב): "לב שמח ייטיב גהה". ומן השמחה יבוא שחוק לאדם. ואין ראוי לאיש משכיל להרבות בשחוק, כי עם השחוק משתתף דעה קלה, כמו שנאמר (קהלת ז ו): "כי כקול הסירים תחת הסיר – כן שחוק הכסיל". וכבר נאמר: מאותות השוטה ששוחק במקום שאין ראוי בו השחוק. ואין ראוי למי שיש לו מוסר להתנהג בשחוק במושבות ובמעמידות, מפני שאמרו: מי שרב שחקו – מתמעט מוראו, כי בשעת השחוק אין יכול לכוון אחר שום יראת השם אלהים. וכל שכן אם ישחק בטיולים או בקוביות, שאין יראת אלהים עליו. לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחק, ושלא יקנה לו רב או חבר משחק, שנאמר (ירמיהו טו יז): "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז"; וכתיב (משלי יד כג): "בכל עצב יהיה מותר".

והענין היא היפך מהאדם, תכלית האדם המיתה בידי שמים ולא על ידי אדם הרוצחו, ובהמה להיפך קדושת מיתתה דוקא על ידי אדם בשחיטה כשירה ולא כשתמות מעצמה. והטעם, האדם שיש בו נשמה והגוף הוא נרתק הנשמה, ובשיתוף הנשמה והגוף נתקיים התורה והעבודה, והיום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (דברים ז, יא. עירובין כב, א), וטוב יום המות (עי' קהלת ז, א), והרוח תשוב אל האלהים והגוף מוצא מנוח בקבר. והמפרידם זה מזה קודם בא זמנם, מפריד התורה והעבודה, והש"י ברוך הוא מכוין העת והרגע: