Musar על קהלת י:20

ולכן אני מזהירך, שתרגיל בכל היותר לישב יחידי, כי חטא הלשון על כולו. כמאמר חכמינו ז"ל (תוספתא פאה, א), "אלו דברים שאדם אוכל כו' ולשון הרע כנגד כולם". ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל- העבירות. "כל-עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז), אמרו חכמינו ז"ל, שכל-מצותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה-שמוציא מפיו. "מה אומנותו של אדם בעולם-הזה, ישים עצמו כאלם" כו' (חולין פט, א). וידביק שפתותיו כשתי ריחים כו'. וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל, צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים האסורים, כגון: לשון-הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בבית-הכנסת ובשבת ויום-טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי-אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד (זהר), ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב. בעלי-גדפין הולכין תמיד אל כל אדם ואדם ואין נפרדים ממנו וכותבין כל דיבור ודיבור, "כי עוף השמים יוליך את-הקול, ובעל כנפים יגיד דבר" (קהלת י, כ). "אל-תתן את-פיך לחטיא את-בשרך ואל-תאמר לפני המלאך כי שגגה היא למה יקצף" וגו' (קהלת ה, ה). ובכל אשר צריך לך, תקח הכל על-ידי שליח, ואף אם הוא פעמים ושלש ביקר, "היד ה' תקצר" וגו' (במדבר יא, כג). השם יתברך זן מקרני ראמים עד ביצי כנים (עבודה זרה ג, א), ונותן לכל אחד ואחד די מחסורו. ובשבת ויום-טוב אל תדברו כלל מדברים שאינם נצרכים מאד. וגם בדברים הנצרכים למאד תקצרו מאד, כי קדושת שבת גדולה מאד, "ובקושי התירו לומר שלום בשבת" (ירושלמי שבת, וכן בתוספת שבת דף קיג). ראה, בדיבור אחד כמה החמירו. ותכבד את השבת מאד כאשר היה לפני, ואל תצמצם כלל, כי "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש-השנה ועד יום-הכיפורים, חוץ מהוצאות שבתות והוצאות יום-טוב וכו'. (ביצה טז, א).

ומזה תלמדו כמה יש לבכות מבלי פוגת על חללי עמנו ועל שברון לבנו יום ולילה לא דומיה וכבר אמר אסף (תהילים פג ב) אלהים אל דמי לך וכו' ואיך נחשה אנחנו ולא נבכה יום ולילה אשר ניסדו עלינו יחד לעקר שם ישראל מארצם והיום כך ולמחר כך ומה נעשה אנחנו צאן נדחה ואין לנו להמלט אלא בית מלך מלכו של עולם ושם נשפוך שיח שירחם עלינו ויעמוד לימין עמו ועיקר הבכי כאשר אמרתי פשפוש במעשים וליסר עוברי עבירה ומבלי להחניף רשעים עושי עול כאשר אמרתי למעלה ולא לומר כי על ידי כך יגיע לי נזק כי אם לבטוח בה' ואמרינן בגמרא דע"ז (דף יח) כשהלך ר"י ב"ד לבקר ר"ח ב"ת אמר אומה זו משמים המליכו ואתה יושב ומקהיל קהלות ברבים לתורה אמר מהשמים ירחמהו א"ל אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מהשמים ירחמהו א"ל מה אני לעולם הבא א"ל כלום מעשה בא לידך א"ל מעות פורים נתחלף לי בשאר מעות וחלקתי הכל לעניים א"ל אם כן מחלקך יהי חלקי עכ"ל ויש להבין טענו בחיטים והודו בשעורים הוא הוכיח אותו על שמכניס עצמו לכלל סכנה עצומה כזו והוא השיבו מה אני לעולם הבא גם וכי ריב"ד נביא שידע אם הוא בן עולם הבא ועוד איך יוכל החי לידע הלא בקדושיו לא יאמין ואפילו על אבות עולם לא יחד השם שמו כל זמן חיותם ואיך שואל אם הוא בן עולם הבא והתשובה שנתחלף מעות וכו' יותר תמוה דכי בשביל כך יהיה אדם לעולם הבא הרבה מצות והרבה שמירות שייכים עוד טרם שיזכה גבר ארחו לעולם הבא ואילו ידעתי שבשביל כך לבד בטוח אני בעולם הבא אפילו כסות וגלימא דעל כתפאי הייתי מוכר אבל הענין כך כי כבר כתב המהרש"א באומרו אני אומר לך דברים של טעם וכו' והיינו מפני דאין סומכין על הנס דמנכים לו מזכיותיו ע"ש אבל יש ב' מיני עבודות ה' אחד מחמת שכר עה"ב ועונש גיהנם אבל המין השני שהוא העובד השלם הוא שאין עושה לשום דבר כי אם לעשות רצון קונו עד שאמרו בשם חכם שאמר אפי' יודע אני שע"י עשית מצות אני יורש ח"ו גיהנם ועל ידי עבירות גן עדן מכל מקום אני מניח עבירות ועושה מצות היות כן קיום רצון ה' ואם כן אדם כזה יוכל לסמוך אנס ומה איכפת ליה בנכוי זכיות כי הלא אין עובד בשביל שכר גן עדן עד שנאמר שיפחתו לו משכרו והלא כל מגמתו בשביל עשות רצון הבורא ואם כן אם יפחיתו לו יפחיתו וזהוא תשובת ר"ח ב"ת כששאלו אני אומר לך דברים של טעם וכו' והיינו כמ"ש מהרש"א דאין לסמוך אנס דמנכין לו מזכיות על זה השיב מה אני לעולם הבא הרצון מה אני מקפיד לעולם הבא וכי אני עובד ה' בשביל שכר עולם הבא אם יפחת יפחת ואני עושה רצונו להקהיל וללמוד תורתו הקדושה ברבים בבטחון שיעמוד לימיני בנס ואם ינכה מזכותי מה איכפת לי כנ"ל אמנם טעם אחר יש שלא להכניס עצמו בסכנה מפני חשש שאמרו חז"ל (סנהדרין קז) לעולם אל יכניס אדם עצמו לנסיון כי אולי יאסרוהו הרשעים ויענו אותו עד חלילה יעבירו על דעתו כמאמר שאול פן יתעוללו בי הפלשתים וכאמרם (כתובות לג ע"ב) אלמלי נגדוהו לחנניא וכו' אך אם כבר עמד פעם אחת בנסיון וניצל בטוח הוא שיהיה ה' משמרו מכל רע ורגלי חסידיו ישמור כנודע ולכך שאלהו כלום מעשה בא לידך ואם עמדת שם בנסיון בלי פתיות יצר הרע אז תשכיל ויפה עשית אבל כל זמן שלא עמדת מימיך בנסיון לכבוש היצר הרע אי אפשר לך לעשות כן להביא עצמך לידי נסיון וסכנת נפשות דהיינו נשמתך ולא גופך ועל זה השיב אין לך נסיון גדול יותר מממון כי כאן יש פיתוי והסתת יצר הרע למאוד מאוד כאשר עינינו רואים שהרבה אנשים הסובלים יסורים ומכות בוז וחרפה ועומדים בקדוש השם ובממון יצרם גובר בעונותינו הרבים לאין פשע ובשביל דבר קל אין אלהים לנגד עיניו לגזול ולעשוק עמיתו והיה אם יעשה לו חבירו נקל בעינו לנקום נקמתו ממנו במסירה וחילול השם בעונותינו הרבים אשר הוא מכת מורידים ולא מעלים כללו של דבר אם אתה רואה אדם עומד בנסיון ממון הרי הוא מובטח שיעמוד בנסיון גופו לקידוש השם כי בעונותינו הרבים אין לך דבר שידו וכח של יצר הרע תקיף מממון ואם אין כח לפתות איש בממון אז ברור שיוכל לו בכל עניינים והחוש ומעשים בכל יום מעידים על זה הרבה עד שאין צורך לראייה ולכך אמר לו רחב"ת הרי עמדתי בנסיון אפילו בממון וכבשתי יצרי שנתערב לי ממון חולין בצדקה ונתתי הכל לעניים ואם כן אין ספק שיהיה ה' אתי לכבוש יצר הרע ולקדש שמו יתברך ברבים ועל זה אמר מחלקך יהיה חלקי דוודאי יתקדש שם שמים על ידך בכל אופן וכמו שהיה באמת זכאות חלקהון קמי דמלכא קדישא ומזה נלמד כי לעבוד את ה' בכל לב מבלי פניה כלל ולקדש שמו ברבים והעיקר הנסיון בממון מבלי לחוס על ממון יותר מכפי הראוי ואין צריך לומר בממון של גזל ואינו של יושר כי מחטיא לאדם למאוד וסוף להביא כל הונו ממנו ומזרעו לטמיון ועל זה נאמר (קהלת י כ) הכסף יענה הכל כי יש להזהר ממי שמונע ידו מממון שאינו יושר הוא בחזקת איש כשר וה' ישמור רגלו מלכד וגם לראיה איך ראשונים עמדו נפשם בקדוש השם ועל ידי כך הקב"ה עשה להם נסים וכבר דרשתי פעמים רבות אם אנו הולכים עם ה' בקרי לתלות בסדרו של עולם אף הקב"ה מניח אותנו להתנהג על פי סדרו של עולם ולכן אל תאמרו השרים קשים או יד יהודית גרמו כן שהתקרבו עצמם ביותר לשרים ואדונים וכדומה דברי שטות כי בזה ח"ו יקצוף ה' ואף הוא ילך בקרי להניח הדבר כמנהגו אבל אמת הדבר כי בהשגחה פרטית וגזירה משמים היה כך להתם חטא ובהם הפגיע ה' עון כולנו ועלינו לבכות ולהתודות לה' על רוב חטאינו ואשר מעלנו בו ובתורתו ואף הוא יתמלא רחמים עלינו ולשוש אתנו כדרכו לשוש אתנו לטוב לנו כל הימים ולא יהיה לנו עוד חרפה בגוים ובא לציון גואל אמן:

וְכָל הַדִּבּוּרִים שֶׁהוּא מְדַבֵּר בַּפֶּה, הַכֹּל נִכְתָּבִין לְמַעְלָה, כְּמוֹ דְּאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ פָּרָשַׁת תֵצֵא (דברים רבה פרשה ו') (קֹהֶלת ה' ה'): "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ" כוּ'. מַה הוּא כֵּן? כֵּיוָן שֶׁהַפֶּה אוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע, הוּא חוֹטֵא עַל הַגּוּף, שֶׁגּוֹרֵם לוֹ לִלְקוֹת, הֲרֵי "לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ", שֶׁהַפֶּה חוֹטֵא עַל הַבָּשָׂר. מַהוּ: אַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא? שֶׁלֹּא תֹּאמַר: הֲרֵינִי הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לָשׁוֹן הָרָע וְאֵין בְּרִיָּה יוֹדַעַת, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ וְהוּא עוֹמֵד אֶצְלְךָ וְכוֹתֵב כָּל מַה שֶּׁאַתָּה מְדַבֵּר עַל חֲבֵרְךָ. וְזֶה לְשׁוֹן הַגְּרָ"א בְּאִגַּרְתּוֹ הַקְּדוֹשָׁה עָלִים לִתְרוּפָה: וְהַכֹּל יָבִיא בַּמִּשְׁפָּט, עַל כָּל דִּבּוּר, וְלֹא נֶאֱבָד אֲפִלּוּ דִּבּוּר קַל, וְלָכֵן אֲנִי מַזְהִירְךָ, שֶׁתַּרְגִּיל בְּכָל הַיּוֹתֵר לֵישֵׁב יְחִידִי, כִּי חֵטְא הַלָּשׁוֹן עַל כֻּלּוֹ, כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זַ"ל אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל וְכוּ', וְלָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד כֻּלָּם. (כַּוָּנָתוֹ זַ"ל לְמַה שֶׁהֶעְתַּקנוּ לְעֵיל בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי פֶּרֶק א' דְּפֵאָה, וְכֵן הֶעְתִּיקוֹ הַגְּרָ"א בְּסִפְרוֹ "שְׁנוֹת אֵלִיָּהוּ") וּמַה לִּי לְהַאֲרִיךְ בְּזֶה הֶעָוֹן הֶחָמוּר מִכָּל הָעֲבֵרוֹת. (קהלת ו' ז') "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ" אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל, שֶׁכָּל מִצְוֹתָיו וְתוֹרוֹתָיו שֶׁל אָדָם, אֵינוֹ מַסְפִּיק לְמַה שֶּׁמּוֹצִיא מִפִּיו. (חלין דף פ"ט.) מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כְּאִלֵּם וְיַדְבִּיקּ שִׂפְתוֹתָיו כִּשְׁתֵּי רֵחַיִם וְכוּ'. וְכָל כַּף הַקֶלַע הַכֹּל בְּהֶבֶל פִּיו שֶׁל דְּבָרִים בְּטֵלִים, וְעַל כָּל דִּבּוּר הֶבֶל צָרִיךְ לְהִתְקַלֵּעַ מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ. וְכָל זֶה בִּדְבָרִים יְתֵרִים, אֲבָל בַּדְּבָרִים הָאֲסוּרִים, כְּגוֹן לָשׁוֹן הָרָע וְלֵיצָנוּת וּשְׁבוּעוֹת וּנְדָרִים וּמַחֲלֹקֶת וּקְלָלוֹת, וּבִפְרָט בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, עַל אֵלּוּ צָרִיךְ לֵירֵד לַשְּׁאוֹל לְמַטָּה הַרְבֵּה מְאֹד. וְאִי אֶפְשָׁר לְשַׁעֵר גֹּדֶל הַיִּסּוּרִין וְהַצָּרוֹת שֶׁסּוֹבֵל בִּשְׁבִיל דִּבּוּר אֶחָד. וְלֹא נֶאֱבָד אֲפִלּוּ דִּבּוּר אֶחָד שֶׁלֹּא נִכְתַּב, בַּעֲלֵי גַּדְפִין הוֹלְכִין תָּמִיד אֵצֶל כָּל אָדָם וְאָדָם וְאֵין נִפְרָדִין מִמֶּנּוּ, וְכוֹתְבִין כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר, (קהלת י' כ') "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגִּיד דָּבָר", (שם ה' ה') "אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא וְגוֹ' לָמָּה יִקצֹף" וְגוֹ', עַד כָּאן לְשׁוֹן הַגְּרָ"א. וְגַם הוּא נַעֲשֶׂה אַחַר כָּךְ מֶרְכָּבָה לַקִּלִפָּה הַטְּמֵאָה הַנִּקְרֵאת לָשׁוֹן הָרָע, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב בְּ"סֵפֶר חֲרֵדִים" בְּחֵלֶק ג' פֶּרֶק ד'.