מוסר על שופטים טז:כ

אולם ישנן מדריגות שונות ביראת אלהים והן נערכות לגבי כל אדם ביחס למדריגתו הרוחנית. החכם מכל אדם אומר: ״והאלהים עשה את האדם שייראו מלפניו״ (קהלת ג), ודרשו חז״ל: ״לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא בשביל ישראל שייראו מלפניו״ (שבת לא). עצם קיומו של העולם וקיומו של האדם, מחייב את כל בני ישראל לבוא לידי יראה, כי הרי הכל תלוי בהשגחתו המתמדת של ה׳, ואם יפסיק לרגע את השגחתו - הכל יהפך לאפס ואין. ה׳ מכלכל את כל בריותיו, מגדל ומחזק את הכל ומחיה את כולם, ואינו מסיר חסדו לרגע מהם. כאשר ישא האומן את היונק, כך נושא ה׳ את האדם כל ימיו, ואם יסיח, כביכול, דעתו ממנו לרגע, מיד הוא מת, כדברי הכתוב: ״התעיף עיניך בו ואיננו״ (משלי כג). ואף בשעה שהאדם מסיח דעתו מעצמו, כגון, שהוא ישן או לוקח סם תרדימה, הקדוש ברוך הוא זוכר אותו, כי אלמלא זה לא היה קיים. ומשום כך אנו מתפללים כל ערב: ״השכיבנו ה׳ אלהינו לשלום והעמידנו לשלום״. ואפילו הגיבור ביותר, ואף שמשון הגיבור היה חייב להתפלל תפילה זו, כי בלי עזרת ה׳ לא היה בו כוח, לא לשכב ולא לעמוד, וכפי שהכתוב מספר שכאשר ה׳ סר מעליו, מיד כשהקיץ משנתו מצא שתש כוחו (ראה שופטים טז). ומחובתו של כל אדם ואדם להרגיש ללא הפסק שכל חיותו באה לו מה׳ ואסור לו להתעלם לרגע מזה שה׳ משגיח עליו ללא הרף ואינו מסיח דעתו, כביכול, ממנו, ואז יימצא תמיד במצב של יראת ה׳. ואם האדם מסיח דעתו ממחשבה זו, יש בזה, איפוא, היסח דעת מיראתו את ה׳. הכתוב אומר: ״כי אם ביראת ה׳ כל היום״ (משלי כג), ומפרש המאירי: ״בלי הפסק״, כי אסור שיהיה לאדם היסח דעת מהשגחתו המתמדת של ה׳ עליו ומיראתו אותו.