Musar על שמות 34:25

בענין בדיקת החמץ. הואיל וביעור חמץ הוא זכר ליציאת מצרים, שנא' (דברים טז, ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וכתי' (שמות לד, כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי, ופירשו חז"ל לא תשחט הפסח והחמץ בבית. והמודה ביציאת מצרים מודה באלהות הב"ה ובמציאותו ובהשגחתו, כדגרסי' בספרי אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כל המודה ביציאת מצרים מודה בהב"ה וכל הכופר ביציאת מצרים כאלו כפר בעיקר. לפי' החמירו ז"ל באיסור חמץ בפסח יותר משאר איסורין, והזהירו הכתוב שלא יראה לנו ולא ימצא ברשותנו שנא' (שמות יג, ז) ולא יראה לך חמץ, ולא ימצא בכל גבולך שבעת ימים, וכתי' (שמות יב, יט) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וכל האזהרה הזאת שמא ישכח אדם ויאכל ממנו בפסח. ולמה הזהירנו כל כך על חמץ בפסח, יותר משאר איסורי מאכלות, כגון נבלות וטריפות וחלב ודם ושאר איסורין, מפני ששאר איסורין הם אסורים כל ימות השנה, ולפיכך נזדרז אדם ליזהר בהן וישמר מלאכלן, ולפיכך אין מבערין אותן. אבל חמץ בפסח, שמותר לאכלו כל ימות השנה ואינו אסור אלא בפסח בלבד, אין אדם יכול ליזהר בו כל כך, הואיל והוא רגיל לאכול ממנו, ולפיכך הזהירה עליו תורה בבל יראה ובל ימצא, וחייבה עליו כרת למי שאוכלו בפסח במזיד, שנא' (שמות יב, טו) כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו'.