מוסר על תהילים כג:ד

מכל הלין שהזכרתי פה יצא לנו, שצריך האדם לדבר על שלחנו דברי תורה ממש, נוסף על ברכת המזון. ואי לאו בר הכי, רצוני לומר שאינו בעל תורה שיוכל ללמוד תורה על שלחנו, מלמדים אותו שיאמר בכל פעם ופעם איזה מזמור בתוך הסעודה השייך קצת לענין סעודה כדי שיפטור מעונש, כמו שהובא לעיל בשם בעל תולעת יעקב, ובעל ראשית חכמה. והלומדים אל יסמכו לכתחילה על המזמור, רק בדברי תורה ממש גמרא גמורא זמורתא תהא (שבת קו, ב) כדלעיל, מכל מקום טוב וישר הוא לומר מזמור לדוד ה' רועי וכו' (תהילים כ״ג:א׳) גם כן על השלחן בכל פעם ופעם מיד אחר אכילת ברכת המוציא, מפני שמדבר בבטחון הש"י על מזונות ושאר דברים כל ימי חייו, ולאחר מותו שלא ילך בגיהנם, כמו שכתוב שם (ד) גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע, וירא שמים יוצא את כלם:

ועוד לא די שמשפטו ושאתו ממנו יצא, אלא מביא משפט גם על ה׳, כביכול. חז״ל אומרים: ״אילולא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו ׳כי באש ה׳ שופט׳ אין כתיב כאן, אלא ׳כי באש ה׳ נשפט׳ (ישעיה טו). הוא שדוד אמר (תהלים כג): ׳גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא כי אתה עמדי׳״ (ילקוט שם). הרי שאם האדם חוטא אינו רק מביא משפט על עצמו אלא מכניס, כביכול, גם את ה׳ במשפט, ובתוך הגיהנום שיוצר לעצמו, הוא גורם שגם ה׳ עמו, כמו כן כתוב ״עמו אנכי בצרה״ (תהלים צא), וכן אומר הנביא: ״בכל צרתם לו צר״ (ישעיה סג), כלומר, שה׳ כביכול סובל יחד עם עמו בצרותיו, ולא רק עם עמו אלא עם כל יחיד ויחיד (ראה ילקוט שמואל ב קמו⁶ראה גם מאמר חז״ל על הכתוב: ״׳מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גויים ואלהיו׳ (שמואל ב ז) - שאילולא הדבר כתוב אי אפשר לאומרו: אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עצמך פדית״ (ילקוט שם).). ואם כן הרי אין יראה גדולה מזו, שבזמן שהוא מביא עונשים על עצמו ומפחית את דמותו, יחד עם זה הוא גם מיצר את ה׳ ופוגע בדמותו, כביכול. וזה מה שאמר הכתוב (קהלת ג): ״והאלהים עשה שייראו לפניו״.