עַל־גַּ֭בִּי חָרְשׁ֣וּ חֹרְשִׁ֑ים הֶ֝אֱרִ֗יכוּ למענותם [לְמַעֲנִיתָֽם׃]
מנורת המאור
וגרסי' בפרק קמא דסוטה דרש ר' עקיבא, בשכר נשים צדקניות שהיו במצרים נגאלו אבותינו משם. שבשעה שהיו יוצאות לשאוב מים, היה מזמין להם הב"ה דגים קטנים בבגדיהם ובכדיהם, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות, אחת של מים ואחת של דגים, ונוטלות והולכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות ומשקות אותם, שנאמר אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ. בשכר ששכבו עם בעליהן בין שפתים, זכו לבזת מצרים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע זמנן לילד באות לשדה ויולדות, שנא' (שיר השירים ח, ה) תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך. והב"ה יורד משמי מרום ומשפר אותם ומנקר אותם, כאשה המשפרת לילד, שנא' (יחזקאל טז, ד) ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו', וכתי' (יחזקאל טז, ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, וכתי' (יחזקאל טז, ח) ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך וגו', ומלקט להם שני עגילים, אחד של דבש ואחד של שמן, שנא' (דברים לב, יג) ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וכיון שהכירו בהם מצרים, היו באים להורגם, ונעשה להם נס ונבלעין במקומן. והיו המצריים מביאים שוורים וחורשים על גביהן, שנא' (תהלים קכט, ג) על גבי חרשו חורשים וגו'. ולאחר שהיו הולכין המצריים היו מבצבצין ועולים כעשב השדה, שנא' (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך וגו', וכיון שגדלים היו באין עדרים עדרים אל בתיהם, שנא' (יחזקאל טז, ז) ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו'. ובשעה שנגלה עליהם הב"ה על ישראל בים, הם הכירוהו תחלה, שנא' (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו.