מוסר על תהילים קנ:ו

יודע צדיק נפש בהמתו ורחמי רשעים אכזרי (משלי י״ב:י׳). ידוע כי החכמים הקדומים אשר דברו בענין הנפש וסודה ועשו בזה ספרים הרבה אין קץ נחלקו בה לשתי כתות. כת סוברת כי נפש האדם אחת ויש בה ג' כחות כח הבהמי וכח הצומח וכח המשכיל. ושלש כחות אלו נקראים נפש, וכת סוברת כי יש באדם שלש נפשות והן נפשות שונות כל אחת ואחת לעצמה. הנפש הבהמית לעצמה והצומחת לעצמה והשכלית לעצמה. הנפש הבהמית בה ישתתף האדם עם שאר בעלי נפש התנועה והן הבהמות והחיות והעופות, והיא הנפש המתאוה לאכול והכועסת והמבקשת שררה וכבוד ושאר תענוגי הגוף והיא הנקראת נפש ורוח שכתוב (דברים י״ב:כ׳) כי תאוה נפשך לאכול בשר וכתיב (קהלת ז׳:ט׳) כל רוחו יוציא כסיל וכתיב (משלי כט) אל תבהל ברוחך לכעוס, ומשכן הנפש בכבד. הנפש הצומחת בה ישתתף אדם עם האילנות והצמחים וענינה וכחה באה להגדיל ולהצמיח כל גוף ולהרחיבו ויש לה זמן לגידולה ואין משכנה במקום המיוחד עם הגוף. הנפש השכלית בה ישתתף עם אלהין די מדרהון עם בשרא לא איתוהי והם השכלים הנפרדים העליונים, ומשכן הנפש הזאת במוח והיא הנקראת נשמה שהיא יודעת את בוראה ומהללת אותו תמיד שנאמר (תהילים ק״נ:ו׳) כל הנשמה תהלל יה וכן כתיב (בראשית ב׳:ז׳) ויפח באפיו נשמת חיים. וכתיב (ישעיה נו) ונשמות אני עשיתי. הרי שהכתובים מיחסים הנשמה הזאת להקב"ה לפי שעיקר בריאתו של אדם אינו אלא בשבילה, ומצינו לרבותינו הקדושים חכמי התלמוד ז"ל מאמר אחד נוטה לדעת האומרים שהנפשות שונות, והוא מה שאמרו בסנהדרין פ' ארבע מיתות ב"ד (דף סה ב) רבה ברא גברא שדריה לקמיה דר' זירא הוה משתעי ליה ולא מהדר א"ל דמן חבריא את תוב לעפרך, ביארו לנו בכאן כי רבה בחכמתו הגדולה שברא האדם ההוא בחכמת ספר יצירה מכח גלגול אותיות האלפ"א בית"א הטיל בו נפש התנועה אבל לא היה בו כח להטיל בו נפש השכלית שהדבור ממנה וזה יורה שהנפשות שונות, אמנם נראה כי דעת התורה הוא בנפש האדם שהיא נפש אחת שיש בה שלש כחות וכל כח וכח נקרא נפש. וידוע כי מעלת הצדיק על הרשע אינה אלא בהכנעת הנפש הבהמית ובהתגברות הנפש השכלית. ועיקר התורה כלה ויסודה הוא שישבר אדם תאותיו ויכניעם וישיבם עד דכא עד שיביאם בשעבוד הנפש השכלית. והעושה זאת ומגביר שכלו על תאותו ומשבר ומכניע הנפש הבהמית שלו הוא הנקרא צדיק, וע"ז אמר שלמה בכאן יודע צדיק נפש בהמתו. לימדך הכתוב כי יקרא צדיק כל מי שמכניע נפש בהמתו כלומר נפש הבהמית שלו ומלת יודע מלשון (תהילים קל״ח:ו׳) וגבוה ממרחק יידע וכן (שופטים א) ויודע בהם את אנשי סכות, ודבר ידוע שהסבה הגדולה שבהכנעת הנפש הבהמית הוא התענית, כי האדם בטבעו כשיחסר לחמו רגע שהוא צריך אליו יהרסו כחותיו. וכאשר יצום ויתענה הכח הבהמית תשש והחומר מדלדל ובאותה שעה יהל עליו אור השכל ויכוין אל האמת ותהיה עבודתו רצויה ותפלתו מקובלת. ולכך צותה התורה ביום דין הנפשות להתענות והוא יוה"כ לפי שהמאכל והמשתה סבה לגסות הטבע ולגודל הלב ויבא אדם מזה שישכח את השם וכענין שכתוב (הושע י״ג:ו׳) שבעו וירם לבם על כן שכחוני, וכיון שהיום ההוא מיוחד לכפרת העונות ולדיני הנפשות אין ראוי שיתעסק אדם בדבר שיוכל למנוע ממנו הכפרה ההיא ולקבוע את נפשו, ולכך נצטוינו בענוי הנפש ביום המקודש ההוא הוא שאמר הכתוב (ויקרא כ״ג:כ״ז) ועניתם את נפשותיכם. ובאה הקבלה לרבותינו ז"ל בעינוי זה שהוא עינוי של רעבון ממה שכתוב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך שאם לא כן הייתי אומר שהענוי הזה הוא שיענה אדם את עצמו ביגיעה רבה ועמל כבד כגון טעינת הקורות והדברים הכבדים וזולתם כי זה בכלל ענוי הנפש כיון שאין הכתוב מבאר ממעת האכילה אלא שמזהיר על העינוי פעמים רבות ואומר (ויקרא ה) ועניתם את נפשותיכם (שם) תענו את נפשותיכם (שם) כי כל הנפש אשר לא תעונה ואין באחד מהם כתוב איסור האכילה בפירוש, אבל הקבלה לרבותינו ז"ל היא נר מאיר אל עבר פנינו שביארו לנו העינוי הזה ואמרו (יומא פ"ח דף עז) כתיב הכא ועניתם וכתיב התם ויענך וירעיבך מה התם עינוי דרעבון אף הכא נמי עינוי דרעבון, והועילו אותנו בגזירה שוה זו שאין להבין עינוי זה בטעינת הדברים הכבדים שאם כן היה לו לומר ועניתם את גופכם אבל עתה כשאמר ועניתם נפשותיכם הוא כולל עינוי הגוף והנפש, עינוי הגוף מן הרעבון כמו שבא בקבלה, ועינוי הנפש ממחשבות רעות כלומר שיענה נפשו מן המחשבות והרהורים כי הם קשים על נפש השכלית יותר מן העבירה עצמה:

זה לשון סדר היום דף ל"ד, ענין סוד מאה ברכות הוא ענין נשגב עד מאוד ונורא, כי לא על חנם אמרו רז"ל (עי' מנחות מג, ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך (דברים י, יב) א"ת מה אלא מאה. וכיון שהש"י אין שואל מעמנו כי אם הדבר הזה בלבד, דבר גדול הוא. והענין הוא, כי כל העולמות אינן מתקיימים כי אם מצד הפעולות הטובות הנעשות למטה, כי צדיק יסוד עולם. ואם אין צדיק אין עולם מתקיים, ומברכתו יבורכו כל צבא השמים מרום רקיעא עד תהומא. ואם כן כשאדם השפל משגיח עליו ומתבונן בברכותיו לומר אותם כראוי, הבל אותם הברכות עולה ובוקע כל האוירים עד שמגיע לפני כסא כבודו, והקב"ה כביכול מתעטר בו ושמח שמחה גדולה באותו שבח העולה מאת האדם נגזר מהאדמה כי מחומר קרוץ ומתעלה בו ומכין לו מחיה ומזון ונותן טרף לביתו פותח את ידו ומשביע לכל חי רצון. אבל פחות מק' אין הדבר נגמר כאשר ידוע ליודעי חן. ויום השבת שנמנעו ממנו כמה ברכות י"ב בכל תפילה, צריך בעל נפש ליזהר כדי להשלים ולכוון בכל ברכות העולים לקרות בתורה ובז' ברכות של מפטיר ויעלו לו. ואם לא בא לידו כדי להשלים, כבר אמרו בגמרא (מנחות שם) ממלי להו באספרמקי ומגדי, וכן ביום טוב. אבל ביום הכפורים הוא טורח גדול למצוא צד להשלים, כי כשאנו מונין אין מוצאים אפי' שמונים. כיצד, ה' תפילות ל"ה ברכות ברכת הבקר עד ברכת התורה, יום טוב ברכות ב' של ברוך שאמר וחתימת ז', ברכות דקריאת שמע הם כ"ח ול"ה הרי ס"ג, וי"ד של הפטורת הם ע"ז, הרי חסידים מן המנין כ"ג. ואם נאמר שיכוין לברכות הקוראים בתורה, מי הוא המכוין בהם. לכן ראיתי טוב ליקח עמו מעט בשמים או הדס ומשעה לשעה יריח בה ויברך, ולא מצאתי תיקון אחר קרוב מזה אחר שאינו יוצא מבית הכנסת. והחכם עיניו בראשו להבין ולהשכיל כל העניינים על מתכונתו, ואין אנו חוששין אם הוא נוהג בכך להריח בעצי בשמים כל שעה, ולא עוד אלא שאנחנו מבקשים ביום הזה כל דבר עינוי ואיך יעשה בהיפך, דכיון שעושה הדבר לשם שמים אין לחוש ודי לנו מה שאסרה תורה וגדר שגדרו חכמים עליה. ועוד דתענוג נשמה הוא זה ולא תענוג הגוף, כמו שאמרו רז"ל (ברכות מג, ב) אכל הנשמה תהלל יה (תהלים קנ, ו) איזה דבר הוא שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף, זהו הריח, וא"כ אין חשש לתענוג הנפש. ואע"ג דכתיב (ויקרא כג, כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה, היינו נפש הבהמיות הנקשרת עם הגוף, אבל הנשמה אין לה עינוי מזה, עד כאן לשונו:

ובזה מתורץ (תהלים קיג, א-ג) הללויה הללו עבדי ה' כו' הללו את שם ה'. יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. ונשאר לברר הללויה שהוא רומז על מעלת הנעלמת אור הגנוז בסוד (זכריה יד, ט) יהיה, שתחזור ו"ה לי"ה, וזה הללויה שהוא סוד הללויה, כענין שפירשתי (שם קיח, ה) מן המצר קראתי יה. ועל זה נאמר (שם קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה הללויה, כשיחזרו כל הנשמות, דהיינו בקיבוץ גליות שעליה נתקנה ברכת תקע בשופר וקבץ נדחינו שהם הנשמות הנדחות כמו שכתבתי בשער השמים שלי, וכשיהיו כל הנשמות ביחד ויהיה י"ה בסוד יהיה, אז הללויה: