Parshanut על דברים 5:14

ושורך וחמרך וכל בהמתך. הא דבדברות הראשונות לא נאמר שור וחמור, נראה משום דנתן הטעם, כי השבת מורה על חדוש העולם, וכמו בעת הבריאה הנה כולן לצביונן לדעתן נבראו, וכל נברא הי' שמח בברייותו על צד השלמות, כן ביום השבת צריך לנוח כל בריה מאדם עד בהמה, אולם בכאן פירש הטעם, שזה מורה על יציאת מצרים ועל חירותם, והרבה השם לקבוע זכר יציאת מצרים, התקשרות השי"ת עם האומה הישראלית, כמו תפילין על ראש, ובציצית בבגד, ובשבת ויו"ט בזמן שיהא בכולם הוראה על קנין החירות ע"י ההשגחה, והוי אמינא, שבשור וחמור כבר בא בהם ההוראה ליציאת מצרים, זה בבכור שור ובכור חמור שנתקדשו בפטר רחם, אין צורך שישבתו בשבת לקבוע בהם זכר ליציאת מצרים, לכן אמר ושורך וחמרך. ודו"ק.

וכל בהמתך. רבויא הוא לרבות עופות (ב"ק נ"ג), דכתיב שמור כו' כאשר צוך ד' אלודיך, והיכן איפקוד במרה, ואמרו שם דאהוצאה לא איפקוד עד מתן תורה יעו"ש בתוספות (שבת פ"ז), אם כן עופות לאו בני מלאכה נינהו, כדאמר (סנהדרין נ"ט), ודש באוזין זה לאו אורחי' רק בימות המלחמה דרך לשלוח איגרות ע"י יונים, ועל הוצאה לא איפקוד במרה, לכן אמר וחמורך דחמור למשא וכל בהמתך לרבות עופות, ודו"ק, אף דלא אפקוד במרה ע"ז, ומשום דלא נאמר דחמור ממעט שור כתב שורך כו'.