Parshanut על ויקרא 22:16

והשיאו אותם עון אשמה כו'. יעוין סנהדרין דף צ' דברי ראב"י, דדריש על אם נותן לכהן עם הארץ ואוכל בטומאה משיאו עון אשמה להישראל הנותן לו ועפ"ז נוסד התרגום במיכלון במסאבוהון.

והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני ד' מקדשם. הנה צריך ביאור על מי קאי קרא. ושטחיות הפסוק מורה, כי קאי על התרומה שד' מקדשם, וזה לא יתכן, דא"כ לא היה מועיל שאלה בתרומה. ואצל מזבח והפרכת, והכהנים כתיב כי אני ד' מקדשם. אבל בקדשים כתיב יקדישו בנ"י לד' ולא יחללו כו' אשר הם מקדישים לי, ואיך כתב כי אני ד' מקדשם, לכן ביארו שגם הטבל הוא במיתה. ולכן הקדושה חל עליהן בעצם רק מצווי השי"ת, כיון שמירחן בכרי וראו פני הבית, רק שהזר מברר החלקים מה שהוא קודש ומה שהוא חולין, אבל הקדושה לא בא מהפרשתו. ועיין פירוש הרא"ש נדרים י"ב ד"ה כחלת אהרן ותרומתו, עיי"ש. וזה נכון בפשט.