Parshanut על ויקרא 23:46

שבת היא לד' בכל מושבותיכם. עיין סוף פ"ק דקדושין. ויתכן, דהצדוקים דורשים בחריש ובקציר היכי דאיכא חריש וקציר, אבל בשביעית אין שבת. יעוין רש"י פ' משפטים, שלכן סמך הכתוב שבת לשמיטה, יעו"ש. לכן הצדוקים דדרשי כן בפ"ק דהוריות, א"כ בשביעית בארץ ישראל אין שבת ובחוצה לארץ יש שבת, לזה אמר שבת היא לד' בכל מושבותיכם, כי היכי דנוהג בחו"ל, דשם איכא חריש וקציר, כן נוהג אף בארץ ישראל, דליכא חריש וקציר. ויאות מאוד לשון הגמ' פ"ק דברכות דאמר ר"א לצדוקי אתון דלא דרשיתו סמוכים, קשיא לכו כו', דהם לא דרשי סמוכים, היינו הדרשא של המכילתא, דנסמך שבת לשביעית בפ' משפטים, דאתם אומרים דאין שבת בשביעית. ודו"ק היטב.

דבר אל בני ישראל כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם. הנה לפי דרכי הדרש בספרי תבוא כי באתי אל הארץ כו' לתת לנו ר' שמעון אומר פרט לשבעבר הירדן שנטלו מעצמן, א"כ מדויק אל הארץ אשר אני נותן לכם ולא עבר הירדן, וזה כמוש"כ רבינו נסים בנדרים, דעבר הירדן לא נתקדשה להביא ממנה עומר, ודלא כרש"י בפ"ק דסנהדרין, יעו"ש ודו"ק.

כי תבואו אל הארץ כו' וקצרתם את קצירה כו', הענין מורה, כי רצון השי"ת שלא יתגשמו בני ישראל בעבודת קרקע ונתן הבורא מצות הרבה בכל פועל, בכל מצעד ליחד כל עניני בני אדם אל השי"ת ולהיות כל פועלים החומריים לדרכים מאירים ומזהירים, להגיע בהן לשלמות האמיתי ולהתקרבות השי"ת, כאשר דברתי בפ' קדושים הרבה מזה. וכן בתחילת הקצירה צוה להביא עומר ושתי הלחם להשם ואז יותרו באכילת חדש. וכן בסוף הקצירה לא תכלה, רק ליתן לעני. ובתוך הקצירה לא תלקט כו'. הכלל ראשית ואמצע וסוף הקצירה קודש הם להשם. וקודש הוא לענינים אשר בהן יושרש החמלה והחסד, אשר הן הן המגיעות את הישראלי לאושר השלמות ולהתכלית הנרצה לאלקים יתעלה. ולכן סיים הפרשה בובקוצרכם כו', אעפ"י שכבר נכתב בפ' קדושים, לעורר לבבינו להמושכל הזה.

ומנחתו שני עשרונים סלת. בתו"כ הרי זה יצא מכלל הכבשים ליתן שני עשרונים. פירוש, דבכל מקום כתוב סלת ואחרי זה מנין העשרונים, וכאן כתוב שני עשרונים ואח"ז סלת מפני, שזה הוא החדוש, לכן פתח ביה קרא.

ומנחתו שני עשרונים כו' אשה לד' ריח נחוח. בכל מקום כתוב אשה ריח נחוח לד', וכאן הפסיק וכתב לד' בין שניהם, דקמ"ל דאף דאין נחת רוח לפניו, שלא נעשה כרצונו, וזה ששחט הכבש שלא לשמו מ"מ תהא מנחתו כפולה ונקטרת אשה לד'. וכ"מ מנחות פ"ט ע"ב יעו"ש ודו"ק.

וספרתם לכם ממחרת השבת. עפ"י דברי הזוה"ק הוא הכנה לקבל התורה, וכספירת זבה לבעלה. והנה תכלית קבלת התורה הוא לקיימה נצח, שלזמן בלבד לא דבר ד' עם כלל ישראל פא"פ, רק שלקיימה לעולם היה המכוון והעיקר אף בהיות ישראל נאנחים ונאנקים, מפוזרים ומבולעים בין האומות, גם אז ישמרו כל פרט ויהיו נבדלים מהם בהלכתם בכל אורחותם ע"פ תורה"ק, וכמו שאמר ואבדיל אתכם מן העמים כו'. לכן אמר שמעת יום השביתה (כפי המבארים, שמשום דכתיב תשביתו קרי ליו"ט ראשון של פסח שבת), שאעפ"י דחמץ אכלי מיניה כולא שתא ולא בדילי מיני', בכ"ז יהיו משביתים אותו מכל גבולם, זה הוראה, שיקבלו התורה וישמרוה כאשר יהיו מובלעים בין בני נכר ויהיו נבדלים מהם. ודו"ק.

שבע שבתות תמימות תהיינה. במד"ר תני ר' חייא אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושים רצונו של מקום. הנה במדרש קהלת תני ר' חייא אימתי הן תמימות בזמן שאין יושע ושכניה ביניהם, ופירשו הקדמונים, דמתרץ עפ"י מה דאמר ריב"ז במנחות, דכתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות, וזה בזמן שעצרת באחד בשבת המה שבתות תמימות ואינו צריך לצרף השבוע מן שני שבועות של ימי בראשית, יעו"ש ברש"י, וזה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והוא בכלל החמשים יום, ועשה המשמרות לסימן. וכאן תירץ תירוץ אחר, והוא דאם חל עצרת בה' בסיון או בששה בו הלא אין כאן שבע שבועות תמימות לימות החדש, דבניסן יש שני שבתות ובאייר ארבעה, ובסיון אין שבוע תמימה רק בצירוף הימים מירח אייר, לכן אינם תמימות לחשבון החודש, אבל כשחל בשבעה בסיון, הלא יש שבוע תמימה גם בירח סיון, ויש בצירוף חג השבועות שבועות תמימות בכל חדש וחדש, לכן אמר שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום, והוא שבהחמשים יום יש שבע שבועות תמימות. ולכן אמר בזמן שעושין רצונו של מקום, דתנן בתוספתא דערכין פ"ק ר' יהודה אומר חל עצרת להיות בה' סימן רע לעולם, בו' סימן בינוני לעולם, בז' סימן יפה לעולם כו' [לפי שהוא שעת מתן תורה והיו טללים מרביצים לפניהם, כדמפרש שם וטל בעצרת יפה לפרות האילן ועצרת ברור בטל זרעו חיטים ב"ב קמ"ה], וזה שאמר בזמן שעושין רצונו של מקום אז חל עצרת בשבעה בסיון והוא סימן יפה לעולם, ולכן המה תמימות גם לימות החדש, וכשחל בה' או בו' אמר תספרו חמשים יום, שאין שבוע תמימה בחודש סיון רק עם צירוף הימים. ודו"ק היטב.

תספרו חמשים יום. הענין כי ספירה הוא בכל מקום על שיהא משונה מזולתו במכוון. וזה בזב וזבה וספרה לה שבעת ימים, הוא כי תראה במכוון שיום זה טהור ולא ראתה נדה וכן הוא זיבה, וכן קרי ופליטת ש"ז, והרי ימים אילו נספרין במה שהם טהורים ומכוונים מזולתן, אבל השבע שבתות מה ענין ספירתם מכוון, שיהא נשתנה מזולתו, אם לא דזה הוי ספירה ממש בפה, וכן ספירה ביובל בפה כדברי רמב"ם, ותספרו חמשים יום, שיום חמשים הוא יו"ט והוא מכוון בזה ונשתנה מזולתו בחגיגתו וקרבנו. וזה בספירה לבד. ומסולק קושיית תוס' בפ' המדיר. ומתפרש היטב דברי הגמ' מנחות פעמים שאתה סופר נ"א נ"ב נ"ג, שיו"ט הוא הספירה. ודו"ק.

שתים שני עשרונים תהיינה כו' תאפנה. לחם ועשרון לשון זכר ותרגום אונקלוס תרתין גריצין, כאילו כתוב שתים חלות. אמנם נראה דעל מנחה חדשה וכאילו כתוב מנחות שתים. וכן פירש רש"י להלן בלחם הפנים על קרא דוהיתה לאהרן, שכל דבר הבא מן התבואה קרוי מנחה. לכן אמר ר' יוסי במנחות ט"ו הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן שתי גופים, היינו דכתיב מנחה חדשה וכתוב שתים מנחות. ודו"ק.

בכורים לד'. בתו"כ אר"ש נאמר כאן בכורים לד' ונאמר להלן בכורים לד' מה כו' של צבור כו' אף כאן של צבור. ועיין בפ' ויקרא פרק ט"ו בכוריך בכורי כל יחיד ויחיד מלמד שאינה באה אלא משל צבור דברי רע"ק רש"א נאמר כאן בכורים לד' מה בכורים לד' אמורין להלן משל צבור. ונראה, דר' עקיבא לטעמיה דסבר, דשתי הלחם באין בפני עצמן וכדאיתא לקמן פס' ט', ובמנחות דף מ"ו מפרש טעמא דרע"ק, דיליף מבכורים לד' מה בכורים באין בפני עצמן, אף שתי הלחם באין בפ"ע, אבל ר' שמעון סבר בפס' י', דשתי הלחם אינן באין בלא כבשים וא"כ מייתר ליה הך קרא דבכורים לד' לאקושינהו למנחת העומר, והדר מסיק א"ת זו משל צבור ולהלן משל יחיד, פירוש וההיקש דמה שתי הלחם באין משל חטים, אף עומר בא משל חטים, ולעולם זה משל צבור וזה משל יחיד, אם זו ראשית קציר, פירוש, שהעומר בא משל חטים אין זו בכורים, ואם להלן בכורים כו'. אבל זה דחוק מאוד. ולפענ"ד, דרע"ק קאמר להא מלתא דדריש בכוריך בכורי כל יחיד ויחיד, א"ת שהיא משל יחיד ובשתי הלחם שכתוב בלשון רבים הוא משל צבור פריך שפיר, דא"כ אין שתי הלחם מתיר במקדש, דכבר קרבו כל יחיד ויחיד מנחות. וגם זה דחוק ועדיין צ"ע. והא דלא פריך על שני שעירי ראש השנה משום, דלר"ש לטעמיה מחולקין בכפרתן, דשעיר ר"ח על טהור שאכל הטמא. עיין שבועות ודו"ק.

והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים ב"ש. נראה דכוון, דגם הלחם יהיו תמימים, שלא יהא פרוסות, וכמו דאמרו גבי לחם הפנים, שאם נפרסה חלה אחת מהן אבדו כולן, מנחות דף מ"ו, ואמרו דף ט' ע"א חסרון כבע"מ דמי, ואין בע"מ בצבור, וזה שאמר תמימים, שגם הלחם יהיו תמימין. ואולי בני שנה כוון גם על שתי הלחם. שיהיו מן החדש, ודלא כהנך דמכשרי מן הישן. וכן דריש רבי שיהא יין בן שנה ככבש. מנחות דף פ"ז. יעו"ש ודו"ק.

שבעת כבשים תמימים. בתו"כ אעפ"י שאין לחם. פירוש דהיה צריך לאמר והקרבתם על הלחם שבעת כבשים תמימים כו' ואילים שנים עולה לד', אבל מדכתב יהיו הוא מאמר בפני עצמו שבעת כבשים כו' יהיו עולה, והכונה בלא לחם, א"כ מה ת"ל על הלחם מלמד שלא כו'. ופשוט.

ומנחתם ונסכיהם אשה ריח נחוח לד'. מקרא זה יליף בכל מקום, דמנחתם ונסכיהם אפילו בלילה, אפילו למחר, דאינן צריכין לבוא עם הזבח דוקא, וטעמא משום, דכבשי עצרת גם המה טעונין מנחות ונסכים, וא"כ מדוע לא כתבה התורה ומנחתם ונסכיהם אחרי הסיום של הפרשה, כמו דכתבה בפ' נשא גבי נזיר ובפ' פנחס, וע"כ דמעיקרא כתבה מה שלד', הוא העולות והמנחות והנסכים אף משל הכבשים השלמים המה לד', ואח"כ כתבה מה שלכהן, הוא החטאת והשלמים, ואם כן מכוון התורה בקרא דומנחתם ונסכיהם גם מנחות ונסכים של כבשי עצרת, וזהו, דהוא קרבן בפני עצמו ואינו טפל ומחובר דוקא אל הזבח, ויכול לבוא בלילה ולמחר. והראיה דאינו כתיב אצל הכבשים. ולכן אמר דבאין אף בלילה, דבבאין עם הזבח, היינו שנתקדשו עם הזבח קרבין דוקא ביום, לא בלילה, רק דמיירי בשהמנחות ונסכים של הכבשים באין בפני עצמן, כמו שהוכחתי מעומק פשט המקרא. ועיין בתוס' מנחות פרק התכלת (מנחות דף מ"ד ע"ב) ד"ה מנחתם ונסכיהם תראה, שרבינו תם התחיל לגלות זה, יעו"ש דבריו הטהורים ודו"ק.

ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה קדש יהיו לד' לכהן. בפרק איזהו מקומן דריש, דכמו חטאת הוא לזכרי כהונה דוקא, כן שני כבשי עצרת לכהן זכר דוקא. וזה עומק הפשט, דלכן כללה התורה בעשייה אחת. ובמקום דכתיב חטאת, עולה, שלמים, כמו בפ' שמיני ובמלואים בפ' צו, כתוב חטאת ברישא וכאן כתוב עולה ברישא. ופריך אביי א"ה גבי איל נזיר כו' ה"נ נימא דהיקיש הכתוב לחטאת כו', פירוש משום, דחטאת קודם לעולה ושני הכתוב וקדם עולה ואח"כ חטאת ואח"כ שלמים, אם לא להקיש שלמים לחטאת, ומשני דאיתקוש למלתא אחריתי, דאם גילח על אחת יצא, וזה חטאת שקרב קודם עולה, דאם גלח עליו יצא. ודו"ק. וזה דאמר אי הכי דלדרשא קמא דצפון לא שייך להקיש, דהוי בחטאת דבר הבא בהיקש, שאינו חוזר ומלמד בהיקש, ואדרבא אי כתב בתר עולה הו"מ להקיש וכפמש"ב. ודו"ק היטב.

וקראתם בעצם היום הזה. נראה, דבא למעט תוספות יו"ט מאיסור מלאכה, וכמו דדרשינן גבי יוהכ"פ למעט תוספות ענוי מכרת. וזה רק לשיטת רבינו משה, דאיסור מלאכה דתוספות שבת ויו"ט הוי רק מד"ס ואף מד"ס לית ליה. והא דגלתא רחמנא זה גבי שבועות משום, דבא להורות לנו, דלא נפרש קרא כפירוש הצדוקים ממחרת השבת ממש ויהיה תמיד עצרת אחר השבת, וא"כ תמיד תוספות שלו הוי שבת והוי מקרא קודש ואסור במלאכה, לכן אמר בעצם היום הזה, אבל תוספות שלו מותר במלאכה, וא"כ ע"כ ממחרת השבת ממחרת יו"ט. ודו"ק.

חוקת עולם בכל מושבותיכם לדורותיכם. גבי יוהכ"פ ואיסור חדש כתיב להיפוך לדורותיכם בכל מושבותיכם. והנראה, דדבר הודאי כתיב קודם וא"כ יוהכ"פ וכן ט"ז לעומר מקום שאין שלוחי ב"ד יוצאין הוא בספק וצריכין לחוש שלא לאכול עד יום הי"ז, כדאמרו במנחות פרק רי"ש, וכן יוהכ"פ אמרו בסים תבשילא דבבלאי ביומא דצומא רבא, ובירושלמי רה"ש שם, ובמושבות חו"ל אינו ידוע הזמן בודאי, משא"כ בעצרת, שחתוכה היא פעמים בד' פעמים בה', פעמים בו' ולחשבון ימי הספירה מהחל חרמש בקמה כתוב, לכן בכל מושבותיכם לדורותיכם, שזה קדום בזמן ודו"ק.

ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה כו' לא תלקט לעני וכו'. רש"י פירש דנקיט ליה לעבור בשני לאוין. ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם ז"ל מדוע לא חשיב דלוקה שמונים בחיבורו אם אכל הפאה. יעו"ש. גם צ"ע דקיי"ל דהמפקיר שדהו או כרמו וקדם וקצרה או לקטו, דחייב בפאה ובלקט וטעמא משום דכתיב תעזוב יתירא, הא מבעי ליה לנתק הך לאו יתירא, דאל"ה הוה לקי ארבעים משום הך לאו דלא מנתקא עשה חדא לתרי לאוי כדאמר הגמ' בתמורה. אולם זה לק"מ עפ"י מש"כ התוס' בחולין פ"א ע"א סד"ה הנח למחוסר זמן. ודו"ק.

ובקוצרכם כו' אני ד' אלדיכם. כדאמר סנטרך אנא, שאני ד' נותן גשם, יורה ומלקוש בעתו, אני מוציא לך רוח שתזרה, לכן צריך את ליתן שכרי עומר אחד. פסיקתא. לכן אמר דבזה אין די שכרי, רק בגמר קצירה לא תכלה פאת שדך כו' לעני ולגר תעזוב אותם, והרי זה כאילו יהיב את לי, כי אני ד' אלדיכם, וחונן דל כאילו מלוה ד' כמו שאמרו כביכול כו'. ודו"ק.

זכרון תרועה יהיה לכם. הנה ברה"ש אמרו כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה כו'. פירש בה"ג לאו דמקלע בשבתא, אלא דאיתייליד אונסא. הכונה, כי אין התקיעה מ"ע כמו כל המצות, אשר בהעדרה יענש על בלי קיומו אותה וכי אניס רחמנא פטריה, רק היא כמו רפאות תעלה ולזכרון אתי וכמו מכפר ביוהכ"פ, וכמו שאמרו כיון דלזכרון אתי כמאן דאתי בפנים כו' ונמצא החולה אם באונס לא יקח מזור ורפואה האם יתרפא, כן כשנעדר הזכרון שופר, שמכנסת זכרונות ישראל לאביהן שבשמים, תו החולי בלא מזור ורפואה וקטרוג השטן במקומו. [ועיין חו"מ סימן כ"א בש"ך בזה באונסא כמאן דעביד, דאם נתחייב ע"מ שיעשה פלוני ולא עשה באונס ג"כ אינו חייב]. אולם בשבת דאחד המיוחד ממצות שופר, הוא לתקוע בשופר של איל, להזכיר זכות העקדה שופר של איל, כמו שאמרו פ"ק דר"ה, והתקיעה מכניס זכות ישראל מה שנחלו מיצחק, למסור עצמם לחרפה ולמכה, ולביזה עבור שם השי"ת כי נקרא עליהם, זהו זכות עקדה, שבניו עוקדים כל תאותיהם והרגשותיהם ושאלות החיים על מוקד אהבת השם ותורתו. והנה ידוע, כי בנ"י והשי"ת המה כשני אוהבים נאמנים, אשר כל אחד חושש על כבוד רעהו, וזהו תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו מי כעמך ישראל כו', והשי"ת אמר נקום נקמת בנ"י מאת המדינים, ומשה אמר לתת נקמת ד' וכיו"ב הרבה. לכן אחרי אשר ידוע לנו גודל התועליות ממצות שופר, אשר אם יבוטל, אף באונס, הסכנה גדולה, ובכ"ז אמרו ישראל פן יבולע חלילה למצות שבת, אשר מעיד על קדושת שמו יתברך, כי חידש עולמו מן האין הגמור, יהי מה, יעבור עלינו מה ויתקדש שמו יתברך, יקטרג השטן ולא יכנס זכרונינו לאבינו שבשמים לטובה, אך לא יבולע לשבת המעיד על קדושת שמו יתברך, פן יעבירנו ד' אמות ברה"ר ויתחלל שבת חלילה, כי לישראל מעט היחס מהשבת, כמו שביארתי במק"א מתנה טובה יש לי בבית גנזי, כי השבת מתיחס אל יחס העולם בכללה להשי"ת, לא על יציאת מצרים כהמועדים בעצם, רק בעילה רחוקה, אכמ"ל, ויתגדל ויתקדש שמי' רבא, ועוקדים כולם עבור קידוש שמו יתברך. וכיון שכן הרי זה גופי' מה שאין אנו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, זה גופי' עקדה רוחנית מופלגת ומועיל לרצות אותנו, כמו שמרצה זכרון שופר. ודו"ק.

זכרון תרועה. הנה למאן דיליף מחצוצרות הוי זכרון לפני ד', ולמאן דיליף מיובל הפירוש, כמו שפירש רמב"ם זכרון לבני ישראל, שבני ישראל יזכרו מה שתוקעין ויעורו משנתם לתשובה. ולפי זה יתכן לאמר, דר' אבוה דאמר אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל ואני אזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם אינה מדה שלשית, כמו שהביא רא"ש מהרמב"ן, רק דהמשנה מיירי במקום שיש גם חצוצרות, וזה בהר הבית ובמקדש, ששם אותו מקום שנעקד יצחק ונאמר צפונה לפני ד', שיהא צפון ואפרו צבור ע"ג המזבח, כמו דאמר במ"ר, לכן שם אילו של יצחק הוא בגדר ראי', לא בגדר זכרון, ושם עיקר הזכרון לתשובה, וכמה דפשיט אינש טפי מעליא, לכן כל השופרות כשרים בשוה, אבל ר' אבוה אמר במקום שאין חצוצרות, בגבולין שם המצוה, שיהא זכרון לפני ד', וצריך לתקוע בשל איל, כדי שיזכור לנו עקדת יצחק ודו"ק.

אך בעשור לחודש וכו' אך בחמשה עשר יום כו'. לפלא מדוע כתוב אך בהני תרי ועיין תו"כ מה שדרשו ע"ז. ויתכן לענ"ד, דזכרון תרועה ברה"ש, כמו שפירש רמב"ם עורו ישינים משנתכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם כו', וכאשר ישוב בעשרה ימים ויטהר מכל חטאיו, אז יוהכ"פ מכפר, וכאשר יוהכ"פ מכפר עליו אז שומח בחג הסוכות בארבעה מינים, כמו שדרשו ושמחתם כו' בלולב, לכן קאמר, דאין לדון אחרי דרכיו הגבוהים, כי אף אם לא שב בעשרה ימים שקודם יוהכ"פ, יוהכ"פ אסור במלאכה ותענית, וכן אף אם לא כפר יוהכ"פ ולא הלבין חוט השני ג"כ חייבין בסוכות בלולבין ולשמוח, וכאמור אך בעשור לחודש כו' בלי הבטה כלל על רה"ש ואך בחמשה עשר כו' ולקחתם לכם ושמחתם בלא הבטה אל יוהכ"פ אם כפר עליהן. ודו"ק.

ועניתם את נפשותיכם והקרבתם אשה. הפסיק בהקרבה בין הענוי למלאכה. ונראה, דהענוי לא הותרה מכללה במקדש, וגם שעיר המוסף אינו נאכל ביום הכפורים רק לערב, ולכן אמר ועניתם, מאמר כולל אף לגבוה ואיסור מלאכה הותר בשל גבוה. ודו"ק.

כי כל הנפש אשר לא תעונה כו' וכל הנפש אשר תעשה כו'. יתכן לפי שאמר מערב עד בקר תשבתו שבתכם, סד"א אם הגדיל קטן או נתגייר בעצם יום הכפורים, תו אינו חייב אם אכל או עשה מלאכה ביום הכפורים, לכן כי כל אשר לא תעונה, אשר תעשה מלאכה בעצם היום ונכרתה. וכן דריש בסוכה דף כ"ז ע"ב על קרא דכל ישראל ישבו בסוכות. יעוי"ש.

כל מלאכה לא תעשו חקת עולם לדורותיכם. הנה כפל הצווי במלאכה ובתענית וכתב חקת עולם לדורותיכם בתר מלאכה ולא אחר הצווי להתענות. ונראה דמרמז ביום הכפורים שנתחנך המקדש שעשה שלמה, שאז לא התענו יוהכ"פ, כמבואר פ"ק דמועד קטן, ולא היה נוהג רק איסור מלאכה לבד ואין חק עולם רק למלאכה. ולדורותיכם אינו בתענית. ודו"ק.

מלבד שבתות ד' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם כו' נדבותיכם אשר תתנו לד'. הזרות מבואר, שהיה למכתב ומלבד מתנותיכם אשר תתנו לד' וסמך זה אצל נדבותיכם. ויתכן, כי כוון להך דאמר ר' מאיר בנדרים פ"ק דף ט' טוב מזה שאינו נודר כל עיקר מ"ש נודר דלא כו' נדבה נמי לא דילמא אתי בה לידי תקלה כהלל הזקן דתניא כו' מביאה חולין לעזרה ומקדישה, וזה שלימד אותנו, איך לנדור ואיך לנדוב אשר תתנו לד', שיהא תיכף ברשות השם להקרבה ודו"ק.

באספכם את תבואת הארץ כו'. בתו"כ. יכול באסיפת כל הפרות ת"ל כו' מגרנך ולא כל גרנך כו' יכול אפילו מקצתם כו' כיצד ברוב אסיפת כל הפרות. לפ"ז תמיה טובא מה דקאמר ברה"ש דף ז' איזהו חודש שיש בו אסיפה כו' בעינא רוב אסיף כו' מידי רוב אסיף כתיב, והא כתיבא כדדריש בתו"כ. אולם אחר העיון התבוננתי, דסתם ספרא ר' יהודא ואיהו סובר, דאין מסככין אלא מארבעה מינים, וע"כ דלית ליה הך דדריש ר' יוחנן הך קרא דבאספך מגרנך ומיקבך על פסולת גורן ויקב וכמוש"כ תוס' סוכה ל"ה ב', אבל לדידן איצטריך קרא להך דדריש ר' יוחנן, דבפסולת גורן ויקב מסככין, וא"כ לא כתיבא רוב אסיף, ומגרנך דריש ולא גורן עצמו. ודו"ק.

ולקחתם לכם פרי עץ הדר. יתכן עוד, דמרמז, דמכל האוסף והעמל, שיגעו וזרעו, וחרשו, וקצרו כו', העיקר מזה הוא הניתן לשומרי הדת והעניים, המה הכהנים והלוים, והעניים, כי מעשר ראשון ומעשר עני או מעשר שני, והבכורים, והפאה, והתרומה שהן כל אחד אחד מששים ובכללם המה אחד מעשרים, שהוא הנוסף מחלק רביעי על חלק חמישי, שעודפו הוא חלק אחד מעשרים. והגם, כי שני המעשרות אינם שוים, שמעשר שני מהמותר, זה משלים הלקט. לזה מורה, שמפרי הארץ, הרביעי, שנתחלק לעניים וללוים ולכהנים, הוא מרכז המטרה בכל עמל אדם לפיהו, והרביעי הוא קודש הלולים. ולכן מכל הארבעה מינים הפרי אינו רק האתרוג, שהוא רק חלק רביעי, ולזה תשמחו, שזכיתם לחלק לעניים ולקיים מצוה זו.

וחגותם אותו חג לד' שבעת ימים בשנה. לפי דברי ר"י ספרא שמונה הוו, אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה השבת. לכן כאן כתוב שבעת ימים בשנה, שהשבעה ימים אינם רצופים, כמו כל הנך, רק שבת מפסיק ביניהם ורק שבעת ימים בשנה הוו, וזה מדויק יותר, לפי מה שכתוב בתשא תקופת השנה, והרמב"ם פסק, דעל תקופת תשרי לבד אין מעברין, ויתכן, דהתקופה בתוך החג ורק בשנה אחד הוו, אבל ניסן מעברין על תקופת ניסן, ולכן כתוב למועד חודש האביב. ודו"ק.

בסוכות תשבו כו'. התורה האלקית יש בה מצות, שהם מדריכים האדם נגד הטבע, ויש מצות שהם כפי הטבע, רק שהם מטהרים את הטבע ומזככים אותה. וזה מצות סוכה, אחרי שהאדם הוא עמל בשדה כל הקיץ יחרוש, יזרע ויעדור, ויקצור, ויעמר ועמל בשדה ויאסוף את גרנו ואסמיו מלאו בר, ולבו שמח בפרי עמלו, מה מתוקה לו מנוחתו להסתופף בצל ביתו, אז באה התורה ואמרה צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי, זה נגד הטבע לקדש כחות האדם והרגשותיו מגבול החמרי. ולכן אמרו חג הסוכות תעשה לד', שיהא שם שמים חל על הסוכה כעל החגיגה והוא ענין קדושה ועצי סוכה אסורין מן התורה. אמנם יש מצות שהן כפי חוקי הטבע, רק שהוא עפ"י חוקי החכמה העליונה בפרטים מצוינים לפי טעמי החכמה האלוקית וע"ז אמרו המעלה מעלה שעשיתי להם שהבדלום מהשרצים. והנה מחק הטבעי לשמוח בעת האסיף בזרעונים ובעטרות של שבלים, כנהוג בין העמים, ע"ז באה התורה והגבילה ד' מינים ידועים בקבלה ואמרה ושמחתם לפני ד' ז' ימים. לכן גבי אתרוג לא נזכר רק הוקצה למצותו, אבל שיהא חל ש"ש לא הוזכר בגמ' [רק ברש"י ל"ז יעו"ש]. ומפני זה מצות שהן נגד הטבע צריכין הכנה רבה וחיזוק, לכן כתיב תעשה בסוכה [ולב"ש בעי שיהא לשם חג] ותעשה ולא מן העשוי, לא כן בד' מינים שהן כפי הטבע אינו צריך הכנה רבה ואף שאינו אגוד כשר, וליכא עשייה גביה, ולא שייך תעשה ולא מן העשוי, וליקט ענבים ביו"ט כשר ודו"ק.

למען ידעו כו' כי בסוכות הושבתי כו' מארץ מצרים אני ד' אלדיכם. בכל פרשה המועדות לא נזכר יציאת מצרים לבד כאן. נראה, דהשי"ת הוציאן מבית עבדים להיות להם לאלדים ואינם עבדים לזולתו, לכן עבדי הם ולא עבדים לעבדים, וראשית בצאתם ממצרים אמר להם, כי יצא בשש, כי אין קנין בישראל רק לד' לבדו, ולכן בסוף פ' שלוח עבדים כי לי בנ"י עבדים עבדי כו' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ד' כו', לכן גם מגלות יוציא לבלי היות עבדי אחשורוש, כמו שהבטיח וזכרתי להם כו' אשר כו', וזה בא מסבת קדושת המצות אשר מקדישים את ישראל וכל מי שמזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בו מוחזק שלא יחטא, שנאמר חונה מלאך ד' סביב מצות המסבבים האדם כו' אולם כל החומר בכ"מ נתקדש בבואו לראות בעזרה וזה יראה האדון, שאין לו אלא אדון אחד, כי מי יוכל להשתעבד במי שקנוי להאדון יתברך, אמנם זה רק בלא חומריותו, אכן מצוה שיכנס האדם בכל חומרו, היינו באכילה ושתיה, ושינה וכו' היא הסוכה, לכן נתקדש כל החומר הישראלי, שלא יוכל להשתעבד ולהמכר לבן אדם, רק יהיו עבדי ד' כמו שהוציאם ממצרים להיות לו לעבדים והוא יהיה להם לאלדים, ודו"ק. ולכן זכו לענני כבוד שהיו מוקפים כל חומריותם בענן ד' יומם ואש לילה.