Parshanut על במדבר 19:13

ונכרתה הנפש ההיא מישראל. בספרי מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת ללמוד שמיתה היא כרת וכרת היא מיתה. הגם שבכל מקום אמרו, דמיתה אינה כרת, היינו כמו שפירש בירושלמי בכורים, דמיתה אין זרעו נכרת או מיתה לששים שנה וכרת לנ' שנה, יעוין תוס' שבת דף כ"ה, אבל מ"מ הנכרת הוא מת, וכיון בשלילה כתוב והזרתם את בנ"י כו' ולא ימותו, הוא, שאף מיתה לא יהא בם, ומכש"כ כרת, אם יקיימו וינזרו מטומאות. אמנם פשוט נראה, דידוע דטומאת מת הותרה בצבור, ורק טומאת מגע וכיו"ב, אבל טומאה היוצאת מגופן לא הותרה בצבור, וכדתניא בבכורות דף ל"ג וב"ש הנ"מ טומאה שאינה יוצאת מגופו כו', ואף בועל נדה אמרו בפ"ק דיומא, דמטומאת ביתו הפרישוהו ולא מטומאת מת, דטומאת מת הותרה בצבור ולא טומאת בועל נדה [ובירושלמי פסחים לענין מגע זב].

כי מי נדה לא זרק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו. לפי המבואר בספרי (אינו לפנינו, רק בילקוט, והביאוהו הקדמונים) מפני שהייתי אומר אם קדמה הזאה לטבילה יצא ת"ל וחטאו ביום השביעי ואח"כ וכבס בגדיו וטהר, ובפי' המשנה ביאר רבינו, דזה דוקא ביום השביעי, אבל כי עבר שביעי ולא הזה, אז טובל בלילה ומזה ביום וטהר, יעו"ש, לפ"ז א"ש כי מי נדה לא זרק עליו, אז אם בשביעי טמא יהיה אף שטבל קודם הזיה ואחר זה הוזה ביום השביעי טמא יהיה, ואין הטבילה שקודמת להזיה מטהרתו, ואם עבר יום השביעי, אז עוד טומאתו בו, אבל אם זורק עליו טהור הוא, אם היה הטבילה קודמת להזיה. ודו"ק.

טמא יהיה, לרבות טבו"י, עוד טומאתו בו, לרבות מחו"כ. פירוש, דיהיה הוא עתיד, שעד הערב טמא ואין בידו להסיר טומאתו ממנו, ואנו יודעין שלעתיד יהי' טמא, אבל מחו"כ בידו להביא כפרתו ולהשליך טומאתו מעליו, עוד טומאתו בו לרבות שאם נטמא במת מצוה, חייב על כניסה דמקדש (מכות דף ח'), וזה כתוב גבי משכן ד' טמא, שבמשכן נקרה לפעמים שהיו צריכים לטמא למת מצוה וזה מישאל ואלצפן שנטמאו לנדב ואביהוא, ואפ"ה לא היו רשאים לכנס בטומאתן במקדש, ולכן כתב זה גבי משכן ולא גבי מקדש. ודו"ק.