Parshanut על במדבר 9:7

למה נגרע, פירוש שעיקר ענין יציאת מצרים היה על ידו של יוסף, והשבע השביע פקוד יפקוד והעליתם עצמותי מזה כו', היתכן, שעל ידו נגרע להקריב קרבן ד' במועדו. והבן. וזה שכתוב ויאמרו כו' אליו, שהוא היה הראשון, שהוציא עצמותיו ממצרים.

למה נגרע לבלתי הקריב כו' בתוך בנ"י. יתכן דתנא דבי ר"י כל מקום שנאמר ביאה לאחר ירושה וישיבה הכתוב מדבר, א"כ לא היו מצווים על הפסח, ומשו"ה לא הקריבוהו כל ימי היותם במדבר. והא דהקריבו בשנה ב' ובגלגל עפ"י הדיבור היה. תוס' ספ"ק דקדושין. והטעם שנצטוו נראה, דמצאנו בכ"מ שהובדלו מע"ז לעבודת השי"ת לשמו המיוחד היה ע"י פסח, כמו שמצאנו בחזקיה אחרי שביערו כל הטומאה והוציאו הנדה, והביאו קרבנות לכפר על שגגת ע"ז עשה פסח לד' [ולכן אמרו וכי יגור כו' גר ועשה פסח לד' יכול מיד שהוא לטהר מעו"ג ת"ל כחקת הפסח וכמשפטו יעשה, וזה נאמר בפסח מדבר הבא לטהר ישראל מחטא של עגל], כי הפסח מורה על ההשגחה הפרטיית, אשר מצוינים בה ישראל מכל העמים, אשר הבדיל בין עמו ב"י למצרים והבדיל בין בכור לאינו בכור, ומורה על היותו בעצמו יתברך הפועל בלי שום אמצעי ומסובב ושלא כהאומרים, אשר מסר השגחתו, לרום מעלתו, לכחות הגלגלים, גרמי השמים הם מנהגים את הטבע, אשר ע"ז נוסדו כל דרכי העו"ג ועבודתם, כמוש"כ רבינו בפ"ג מהלכות עו"ג, ומורה, אשר השי"ת רוצה בקיום הנמצאים, ובהיותם ע"צ היושר והחסד, וחברה האנושית, אשר מטעם זה נאכל לחבורות ואין שוחטין על היחיד, ולא חפץ ד' בהשחתת נפש המדבר בהקריבם לפניו, חלילה לאל מזרות כאלה, וכמו שאמרו במדרש ירא ד' בני ומלך ואל למולך, פירוש, שהעובדי מולך אומרים כי השי"ת חפץ בקרבנות האדם וזה הוא התכלית לאדם כי ישרף על מוקד האליל או את בנו אשר אהב, לכן אמר, כי השי"ת כמו מלך, אשר חפץ בקיום עמו, כי אין מלך בלא עם, כן השי"ת חפץ בקיום הנמצאים המפרסמים מציאותו ומכירים שמו, לכן אמר אם כי תירא את ד' ירא אותו מלך, אבל לא כעובדי המולך. ודו"ק.

למה נגרע לבלתי הקריב כו' במועדו. הנה אמרו, דב"ב לא ידעו אם פסח דוחה שבת, ומקשים דהא במדבר, דיום ראשון של נשיאים היה ראשון למע"ב ודחה פסח שבת. והנראה דבירושלמי פ"ג דנדרים אמרו מצות שבת מלא כו' והמילה דוחה אותה משל לשני מטרונות כו' זו שהיא יורדת מפני חברתה את יודע שחברתה גדולה הימנה, א"כ מילה חמורה ממנה, ונמצא, דפסח בצבור, שהיא נדחית מפני המילה, דאי כולהו צבור ערלים אמרינין להו זילו מוהלו כו' (פסחים ס"ט) שוה עם שבת, שגם היא נדחית מפני המילה, לכן כשחל ע"פ בשבת לא ידעו ב"ב מי הוא גדול או פסח, או שבת ואיזו מטרונה יורדת מפני חברתה, לכן לא מצי למפשט ממדבר ששם היו רובן ערלים (תוס' קדושין ל"ז ב' ד"ה ערלים), ואפילו הכי הוראת שעה הי' שתדחה פסח את המילה, ויעשו פסח כשהן ערלים, א"כ אם היא דוחה את המילה, שהיא גדולה מן השבת כ"ש שהיא דוחה את השבת, שהיא נדחית מפני המילה. ודו"ק. והלוים היו נמולים במדבר כמו שבספרי כי שמרו אמרתך כו', א"כ על הלוים לחודא לא הי' הוראת שעה, ואם כל ישראל היו כמותם היה הפסח קרב בלא הוראת שעה, ואם שפסח שלהם אינו דוחה מילה, אימור דלא דחי שבת, דכמו שפסח נדחה מפני המילה, כן יתכן, שפסח נדחה מפני השבת החמורה, אבל זה נגד המושכל, שכעת שכל ישראל פסח שלהן דוחה מילה ולכן דוחה שבת, אטו מפני שהן נמולים יהיה מצות פסח שלהם חלושה וקטנה ותהא נדחית מפני השבת, הלא תמוה, וזה שבאו בטענה למה נגרע לבלתי הקריב כו' בתוך בנ"י, הלא כיון שפסח שלהן שדוחה מילה דוחה השבת, גם פסח שלנו היום, שהותר להן ע"פ הוראת שעה לעשות בערלות גם לנו בני לוי הנמולים ידחה השבת, ומישאל ואלצפן היו לוים והם הם שהיו טמאים לנדב ואביהוא ובאו בטענה, או נושאי ארונו של יוסף, שהיו לוים, אצל משה ואמרו למה נגרע. ודו"ק היטב.