משך חכמה
וכי יטהר הזב מזובו כו'. הנה האחרונים חקרו בימי ספירה אם המה במחזקת מסולקין דמים, או כיון דבחזקת טומאה הן כ"ז שלא נגמר ספירתן. יעוין נוב"י מהד"ק סימן ס"ג. ונראה מפשטיות הכתוב, דזב שהזיבה איננה אצלו בטבע רק חולי במותרות הזרע, לכן כיון שפסק מלראות, חזקת גוף שלו שהוא מסולק מזיבה ועדיף מחזקת טומאתו, אבל זבה שהדם הוא אצלה בטבע, רק שיש לה וסת, בזו חזקת טומאה עדיף וכ"ז שלא נגמר ספירתה, עדיין היא בחזקת טומאה, לכן גבי זב כתיב וכי יטהר הזב בלשון עתיד, שהוא בחזקה שיטהר, וגבי זבה כתיב ואם טהרה מזובה, בלשון עבר, שאם כבר טהרה מזובה, שהטהרה איננה מוחלט כל זמן שלא ספרה ז' נקיים. ומשום זה אמר רבא סוף נזיר לא תימא ספק חזי ספק לא חזי דבכה"ג הזב בחזקת טהרה ודו"ק. ומזה נראה, דזב א"צ הפסק טהרה ויעוין ספר אור שמח הלכות שגגות בזה.
משך חכמה
וספר לו שבעת ימים לטהרתו. בזבה כתיב וספרה לה שבעת ימים ולא כתיב לטהרתה, דהעיקר כשיטת רש"י וכל הקדמונים (לבד רמב"ם), דכל זמן שאינה סופרת ז' נקיים, לא הגיעו ימי נדתה, והא דאמרו ימי נדה שאין רואה בהן עלו לספירות נקיים הוא בזבה קטנה, וא"כ הספירה הוא אדרבא לטומאתה שאם תראה אחרי הספירה של שבעה נקיים תהיה טמאה נדה בראיה הראשונה ותהיה טמאה עד הלילה, דטבילת נדה בלילה, אבל כ"ז שלא ספרה ז' נקיים, אז בראיתה סותרת ואינה צריכה רק שבעה ימים, ומקצת יום ככולו, וטובלת בשביעי וטהורה בשביעי, אבל זב כי ספר שבעה תו אם יראה אחר זה אינו טמא כלל, וכי יראה שלש ג"כ יהא צריך שבעה נקיים לבד, לכן כתיב לטהרתו, שרק טהרה היא מביאה ולא טומאה ודו"ק.