Parshanut על ויקרא 18:4

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ד' אלקיכם ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ד'. הביאור כך, דהאומה בכללה תכליתה שיתנהגו ע"פ דרכי התורה וד' יהיה אלקיהם, כי אין השי"ת מיחד שמו על הפרטי, כי הפרטי בלא צירוף הכללי אינו תכליתי כלל. והנה האומה בכללה נקל אצלה להיות נזהר בחקים, המה דברים הדתיים, מלהיות נזהר במשפטים המה הנמוסיים והמשטר, חקת הקבועים בשכל ובהנהגה הנכונה, וכשלונה של ירושלים יוכיח, שהוכיחן הנביא מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי כו' ועתה מרצחים כספך היה לסיגים כו', הרי שבחקים היו נזהרים ומקיימים כל מצות הדתיות, רק במשפטים היו סוררים, אולם יחיד הפרטי לו לבדו נקל להיות זהיר במשפטים, שמשיגים מצד השכל ומצד הנימוס, וכמו כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, עד כי קראו בירושלמי מצות כבוד אב מצוה קלה, מפני שהיא מושגת מצד השכל הישר בלא צווי דתי ואמרו עליה, שהיא כפריעת חוב [ולכן א"ש מה דאמר בקדושין ל"ד דמצות עשה שלא הזמן גרמא ילפינין ממורא דנשים חייבין, ופריך ונילף מת"ת לפטור, ותמהו דהא לחומרא בעי לאקושי, ובזה מבואר, דמורא וכבוד אב המה מצד הנמוס והשכל וכמעט שאין זה בגדר מצוה, רק בגדר משפט. וכן דריש ר' יהושע במכילתא על קרא דשם שם לו חק ומשפט, משפט זה כבוד אב ואם, וכבר דרשו דהוקשו אשה לאיש לכל משפטים שבתורה, דהוי כפריעת חוב וא"ש]. והנה אצל רבים לא שייך לומר, שיגדרו את הרבים בסיגים במשפטים, דמאי חזית לותר על ממון זה יותר מממון זה, הלא אם כה יהא נוגע לזה ואם כה יהא נוגע לזה, אבל בחקים שייך סיגים, שיאסרו שניות וכיו"ב ויוסיפו מחול על הקדש, וישבתו מכל טורח, אבל בפרטי שייך לומר, שיעשה סיג גם למשפטים כמו איוב שויתר משלו, ולמען תלך בדרך טובים.